המנוחה סבלה מגידול בקרקפת. הגידול נכרת ונשלח לבדיקה פתולוגית במרכז הרפואי בני ציון. בבדיקה הפתולוגית נמצא כי מדובר בגידול ממאיר. הפתולוג מסר את תוצאת הבדיקה אל רופא קופ"ח, אך רופא הקופה לא הודיע לחולה את תוצאות הבדיקה. כעבור שנתיים (שבמהלכן החולה לא היתה במעקב) חזר הנגע בצורה אלימה יותר והחולה נפטרה. התביעה הוגשה גם כנגד רופא הקופה וגם כנגד הפתולוג.
יורשי המנוחה הגישו תביעת רשלנות רפואית הן כנגד רופא הקופה והן כנגד הפתולוג.
ביהמ"ש קיבל את טענות עו"ד סבג וקבע כי תפקידו של הפתולוג היה לאבחן את הנגע, ולא היה זה מתפקידו לייעץ אם הנגע דורש המשך מעקב או לא, גם לא היה זה מתפקידו לוודא שהחולה קיבלה הודעה על הנגע הממאיר. הפתולוג מילא תפקידו בכך שמסר את תוצאת הבדיקה הפתולוגית לידי הרופא המטפל בקופ"ח. התביעה כנגד הפתולוג נדחתה ונפסקו הוצאות לטובת הפתולוג בסך 8,000 ₪+ מע"מ.
פסק הדין מיום 9.9.01 ניתן על ידי כב' השופטת מרים מזרחי (מחוזי- ירושלים).
על פסק הדין המחוזי הוגש ערעור, ביהמ"ש העליון הותיר את פסק הדין המחוזי על כנו וחזר על הלכת מוזס לפיה במקרה של פער בין חוו"ד מומחים מטעם הצדדים ראוי למנות מומחה ניטרלי מטעם בית המשפט. ביהמ"ש העליון הצר על כך שבענייננו לא מונה מומחה מטעם ביהמ"ש בכל הסוגיות שעמדו על הפרק (מונתה מומחית רק בשאלת אובדן סיכויי ההחלמה) וקבע כי טענות המערערים אינן מעוגנות בראיות ולפיכך הערעור נדחה.
