רופאת המשפחה רשמה בתיק הרפואי שהתרשמה שמדובר בדלקת לחמית ורשמה טיפול אנטיביוטי וטיפול במשחת סינטומיצין. בנוסף הרופאה נתנה לה דוגמית של טיפות דקסמיצין.
למחרת המצב החריף והיא פונתה לבית החולים שם התברר כי היא סובלת מדלקת חמורה בקרנית ולא מדלקת לחמית, עוד התברר שהטיפול שניתן (דקסמיצין) החמיר את דלקת הקרנית.
הצעירה קיבלה טיפול באנטיביוטיקה עם הטבה חלקית בלבד ונותרה לה נכות קבועה בשיעור 15%.
במסגרת התביעה טענו כי רופאת המשפחה הייתה צריכה לדעת שדלקת לחמית אינה כואבת, ולכן האבחנה שהיא קיבלה- דלקת לחמית- הייתה שגויה מלכתחילה.
גם החלטתה של רופאת המשפחה לטפל לבדה במקרה במקום להפנותה למומחה בתחום העיניים שמוסמך ומיומן יותר בטיפול במקרים מסוג זה הינה רשלנות.
ביהמ"ש הביע דעה ברורה שהייתה זו רשלנות מצד רופאת המשפחה לעסוק בנושא שאינו בתחומה ומסכן את הראיה של המטופלת.