משרד הבריאות הגדיר מקרים שהוא רואה בהם "מקרים שאין הצדקה להתרחשותם", או בלשון אחרת "ארוע בל יקרו". המטרה של משרד הבריאות בהוצאת החוזר היתה ממש להרתיע ולנסות לצמצם את אותם מקרים חריגים ולהעלות את רמת הבטיחות שלנו המטופלים במוסדות הרפואיים.
המיוחד במקרים האלו שלא תצטרך להתאמץ כדי להוכיח רשלנות, הרשלנות כל כך זועקת במקרים האלו כך שהדרך לקבלת פיצוי הרבה יותר מהירה וחלקה.
לפעמים במהלך נתוח הצוות המנתח פשוט שוכח משהו בגופנו. למשל- המנתח עלול לסגור את הבטן המנותחת בלי להוציא איזה פד או מספריים או כל אביזר רפואי אחר. עד כמה שזה נשמע מוזר מצבים אלה מתרחשים לא מעט בחדרי נתוח ואף הגיעו אינספור פעמים לפתחו של בית המשפט והם לובשים צורה דומה של תביעות בגלל מיכשור רפואי / פדים שנשכחו בגופו של מטופל במהלך ניתוח. לפעמים החולה לא ירגיש בכך אך במקרים אחרים, הגוף הזר הנשכח בגופו יגרום לו לסבל ממושך עד להוצאתו.
איך בכלל דבר כזה קורה? למשל, ישנו נוהל ספירה בו מחויב כל צוות רפואי בסוף ניתוח אך לפעמים חוסר הקפדה על הנוהל מביא לשכיחת גוף זר בגוף המטופל.
מוסכם כי דבר כזה לא צריך לקרות. וזו בדיוק הסיבה שכאשר זה קורה זה נחשב כאחד המקרים הקיצוניים המוגדרים "ארועי בל יקרו" המזכים בפיצוי מהיר. מה הפיצוי שמגיע במקרים אלו? הפצוי המגיע הוא בעיקר על הכאב והסבל המיותרים שנגרמו למטופל. גובה הפיצויתלוי במשך הסבל, ובעוצמתו וכמובן בשאלה אם הותרת הגוף הזר גרמה למטופל לנכות קבועה או חולפת. איך ניתן להוכיח שסבלת? למשל באמצעות רישומים המעידים על תלונות חוזרות ומתועדים בתיק הרפואי לאורך השנים. גם אם לא נשארה נכות קבועה מגיע לך פיצוי. אם למשל היה צורך בנתוח נוסף כדי להוציא את הגוף הזר אז בודאי שמגיע לך פיצוי על הסבל הנובע מהנתוח הנוסף והמיותר שעברת.
להלן מספר מקרים שבהם בתי המשפט פסקו פיצוי בעקבות הליך משפטי מהיר וקצר:
במקרה אחד דובר בהותרת פד במהלך ניתוח גב. הפד אותר במקרה בניתוח חוזר שבוצע בגבו כעבור 4 חודשים, דבר שהסביר בדיעבד את סבלו של החולה והזיהומים מהם סבל בתקופה שבין שני הניתוחים. נפסק פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 150,000 ₪ הן בגלל הסבל שעבר החולה עד שאותר הפד והוצא והן בגלל הסבל שנגרם לו בשל ניתוח נוסף ומיותר אשר נזקק לעבור (מחוזי- ת.א. 978/91).
במקרה אחר דובר בצינורית באורך 15 ס"מ שנשארה בין חדרי הלב במהלך ניתוח מעקפים. הצינורית התגלתה 3.5 שנים מאוחר יותר במהלך צינתור שבוצע. כל אותה עת סבל המנותח מתחושה רעה ודקירות. השופט פסק פיצויים מוגברים כלשונו בסך 150,000 ₪ היות ו"התובע עבר מסכת סבל ופחדים במשך כשלוש וחצי שנים, תלונותיו לא זכו לאוזן קשבת ונוצרה אצלו תחושה של זלזול וחוסר התחשבות". חמור מכך- הרופאים לא עדכנו את התובע בדבר הצינורית שנמצאה בחזהו, איבדו את צילומי החזה והסתירו מידע. התובע לא השלים עם התוצאה והגיש ערעור. במסגרת הערעור שולם סכום נוסף של 50,000 ₪. כך שסה"כ הפיצוי ששולם עמד על 200,000 ₪ (מחוזי – ת.א. 2424/00).
במקרה נוסף הצוות המנתח שכח מספריים גדולות בבטנו של המנותח. למרות תלונותיו החוזרות, הדבר התגלה רק בחלוף חודש, כשבוצע לו CT בטן. במהלך אותו חודש סבל התובע מכאבים עזים. מאז הארוע איבד התובע את האמון שרחש כלפי רופאים. ביה"ח הודה ברשלנות וחוייב בפיצוי בסך 80,000 ₪ בעיקר בעבור כאב וסבל על פני חודש ימים (שלום – ת.א. 6993/01).
במקרה אחר הצוות המנתח שכח צינורית "פנרוז" לניקוי מוגלה בגוף המנותחת, הצינורית הוצאה אחרי שנה וחצי, בית המשפט העריך את הסבל ב- 75,000 ₪ (לפני הפחתת "אשם תורם" מצד המנותחת). (שלום – ת.א. 6004/04).
במקרה אחר צוות מנתח שכח מכשיר רפואי שאורכו 12 ס"מ נשכח בבטנה של אישה שעברה ניתוח קיצור קיבה (נתוח טבעת). החולה התלוננה שוב ושוב על כאבי בטן ואף אושפזה מספר פעמים עקב כך, ורק בחלוף 9 חודשים נמצא כי נשכח בבטנה מכשיר רפואי באורך 12 ס"מ כאמור. המכשיר הוצא בניתוח לפרוסקופי. הפיצוי שנפסק בפריט הכאב והסבל עמד על 60,000 ₪ בין השאר בהתחשב בסבל שנגרם ובניתוח המיותר להוצאת הגוף הזר. (שלום – ת.א. 3002/05).
אז איך קורה שמנתחים את האיבר הלא נכון?
יש דרכים ונהלים ברורים שאמורים למנוע ניתוח באיבר הלא נכון. ההכנות הנעשות לפני ניתוח כוללת שורה ארוכה של בדיקות ובכללן צילומי הדמיה, קבלת הסכמת החולה לניתוח באיבר הספציפי, סימונו, וכיוצה בזה. כל אלו אמורים למנוע טעות של ניתוח באיבר הלא נכון.
לכן מוסכם מראש שכשנגרמת טעות מסוג זה היא בודאות נובעת מאי עמידה בנהלים, רשלנות, חוסר ריכוז וכדומה. זו תקלה קשה ובלתי מתקבלת על הדעת.
משרדנו טיפל במקרה של גב' בוחניק, שאובחנה כסובלת מגידול בראש בצד ימין ועברה ניתוח להוצאתו.
הניתוח הסתבך ולאחר חודש וחצי היא נפטרה. לאחר הניתוח התברר כי הגידול מצוי למעשה בצד השמאלי וכי נפלה טעות בסימון הצדדים ימין ושמאל בצילום ההדמיה שבוצע לפני הנתוח – שעליו התבססו המנתחים. לגב' בוחניק היתה מחלה ממארת ועלתה השאלה האם נפטרה בגלל המחלה הממארת או בגלל הטעות בצד הניתוחי. בסופו של דבר נפסקת לה- לאחר ערעור שהוגש- פיצוי בסך 145,000 ₪ בגלל ניתוח בצד הבריא לכאורה, בניגוד להסכמה שהתקבלה מהחולה שהתייחסה לניתוח בצד החולה. (מחוזי – ע.א. 1069/09).
פעמים במהלך נתוח נגרמת התלקחות או כוויות כתוצאה מתקלות במכשירים שונים או אפילו כוויות שנגרמות כתוצאה ממגע עם מכשירים שונים. החוזר של משרד הבריאות שעוסק באותה רשימה סגורה של ארועים בלתי נספחים המכונים "ארועי בל יקרו" מדבר על כוויות שאירעו במהלך ניתוח. לכן ככל שמדובר בכוויה שאירעה שלא במהלך ניתוח אזי היא תתברר בדרך הרגילה והחוזר אינו חל עליה.
כך למשל, נידון מקרה של ניתוח בקע במפשעה אשר במהלכו הוסר פוליפ באמצעות מכשיר צריבה, לפתע פרץ ניצוץ אש ממכשיר הצריבה וגרם להתלקחות הסדין, עליו שכב התובע מורדם, אשר לא היה חסין לאש בעוד חומר החיטוי הכיל אלכוהול שהינו חומר דליק.
לתובע נגרמה כוויה עמוקה בעכוזו בשטח של 2% מגופו, הוא עבר השתלת העור וסבל כאבים עזים. בסוף התהליך נותרה צלקת. היות שמדובר בפגם אסתטי במקום מוצנע ללא השלכה תפקודית, נפסק פיצוי בגובה 70,000 ש"ח.
ביהמ"ש קבע שמי שעושה שימוש בחומר דליק כמו אלכוהול עליו לנקוט בכל האמצעים למנוע בעירתו- לרבות סדין חסין אש. (שלום – ת.א. 022707/02).
קבלת דם היא פרוצדורה שכיחה ושגרתית בבתי חולים. היא מתנהלת על פי נהלים ברורים הכוללים בירור סוג הדם של החולה והתאמת מנת דם בהתאם לכך. טעויות במקרים אלו עשויות להיות קטלניות ולהסתיים בפגיעה חמורה ואף במוות מהיר. לכן משרד הבריאות כלל גם את התקלה הזו ברשימת ארועי "בל יקרו" שבהם כאמור הדרך לקבלת פיצוי תהיה קלה יותר.
באחד המקרים דובר במתן מנת דם שגויה לאישה קשישה שאושפזה לצורך ניתוח אורטופדי. התברר כי בשל טעות ברישום בבנק הדם קיבלה הקשישה מנת דם שאינה תואמת את סוג דמה, דבר שהוביל לקוצר נשימה וכעבור שבועיים למותה. התביעה הסתיימה בפשרה (שלום – ת.א. 4740-05-11).
יש לא מעט דיווחים על מתן מנות דם שגויות ואולם תביעות בשל מנות דם שגויות מסתיימות לרוב בפשרות מחוץ לכותלי ביהמ"ש ופשרות אלו בדרך כלל לא יתפרסמו בציבור.
מרגע שאירועים אלו הוגדרו כאירועי בל יקרו, הרי שאדם שנפגע באירוע מסוג האירועים המנוי להלן, תביעתו לרשלנות רפואית צפויה להתקדם בצורה חלקה יותר ואף מחוץ לכותלי בית המשפט ברוב המקרים, מאחר שעצם הרשלנות לא תהיה במחלוקת ועיקר הדיון יהיה שיעור הנזק שנגרם.
במקרים אלו מקובל לאמר שהרשלנות כה גלויה על פני הדברים ולכן אם הצוות הרפואי ירצה לטעון שזו לא רשלנות הוא זה שצריך יהיה להוכיח את טענתו (בניגוד לכלל הרגיל שהתובע צריך להוכיח תביעתו
"המוציא מחברו עליו הראיה").