בתביעת רשלנות רפואית מוכיחים שהרופא אשם על ידי הגשת חוו"ד רפואית שמצורף לכתב התביעה. חשוב להבין- לא מספיק להגיש "מכתב" מהרופא. אלא צריך להגיש "חוות דעת" כזו שנערכה לפי כללים מקובלים שקבועים בחוק. אנו בוחרים מומחה רפואי שמוכר לנו כאחד שמיומן בכתיבת חוות דעת לבתי המשפט ומיומן בחקירות בבתי המשפט על חוות הדעת שנתן. בעזרת המומחה הזה נצטרך לשכנע את בית המשפט שהרופא אשם.
חוות הדעת הרפואית היא למעשה כרטיס הכניסה לבית המשפט. בתביעת רשלנות רפואית צריך לשכנע את השופט או בלשון יותר מקצועית "להטות את הכף" ממש במעט- בדרגה של 51% לפחות. ומי שמצליח בכך הוא הזוכה במשפט. כלומר זה יותר קל ממשפט פלילי שם צריך להוכיח את טענותינו "מעבר לכל ספק סביר".
אז איך מטים את הכף? איך משכנעים את השופט ב 51% שהיתה פה רשלנות רפואית?
מבחן ההוכחה מבוסס על "הרופא הסביר" – השופט בוחן האם בהתחשב במידע שעמד בפני הרופא בזמן אמת, הרופא פעל על פי רמת הזהירות הנדרשת מ"רופא סביר"? או שחרג ממתחם הסבירות ולקה ברשלנות רפואית? וזאת מאחר ורופא סביר חב בחובת זהירות כלפי המטופל שלו.
ואיך יודעים אם הייתה חריגה מהתנהגות הרופא הסביר? אם היתה "רשלנות רפואית"? לצורך כך ביהמ"ש זקוק לראיות מקצועיות אובייקטיביות, לכן, כבר לכתב התביעה אנחנו מצרפים חוות דעת רפואית שתתמוך בטענת הרשלנות בתחום הרלבנטי. כך לדוגמא, אם מדובר ברשלנות רפואית בלידה או בהריון אז תוגש חוות דעת גינקולוגית, ואם מדובר בטיפול שיניים תוגש חו"ד של רופא שיניים וכיו"ב.
מהצד השני גם הרופא מגיש חוות דעת רפואית מטעמו. ואיך ביהמ"ש ידע לבחור בין שתי חוות הדעת? לשופט יש כלים לעשות זאת או על ידי התרשמות משני המומחים מעידים בפניו או על ידי מינוי מומחה שלישי אוביקטיבי.
פסקי הדין של בתי המשפט מסבירים מה מצופה מאותו "רופא סביר":
חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו, חובתו היא לנקוט אותם.
אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בגילוי שלל
הפגם ובריפויו
ריבלין, ע"א 4026/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד ג (3) 784 (1996).
חשוב להבין שלא מספיק שהרופא טעה בדיעבד. אלא חייבים לבדוק אם בזמן אמת הוא טעה. רופא שפעל לפי מיטב שיקול דעתו ונקט בכל האמצעים המוכרים יחשב כ"רופא סביר" גם אם בדיעבד ישנו נזק.
המבחן אינו מבחן של "חוכמה שלאחר מעשה" אלא מבחן של ההתנהגות המצופה מרופא סביר בזמן אמת.
