ניווט בעמוד
יופי הטבע וחווית הטיול בו סוחפים מטיילים אל שמורות הטבע, ברור כי בכל טיול יש סיכון מסויים, רוב המטיילים יצאו לטייל בשל יופי הטבע והחוויה החברתית אך יש גם הרפתקנים אוהבי סיכונים שיצאו לטייל בין השאר בשל עצם הסיכון בטיול אותו הם יבחרו לעצמם.
הנתבעים ה"קלאסיים" בתביעות מסוג זה הם:
- החברה להגנת הטבע שידועה כגוף המומחה להדרכת טיולים והובלתם
- משרד החינוך
- תנועות נוער
- גופים נוספים שמארגנים טיולים.
בית משפט מכיר או שולל רשלנות לפי משתנים רבים בינהם:
- האם הטיול אורגן כהלכה?
- האם יצאו מספיק מלווים וחובשים?
- האם היתה סטיה מהמסלול המתוכנן ואם כן- מדוע?
- האם מדריך הטיול עבר הכשרה מספקת והיה בעל נסיון מתאים?
- האם תנאי הטיול המתוכנן התאימו לאופי הקבוצה גילה וכושרה?
יש להפעיל שיקול דעת סביר בקביעת מקום הטיול או הסיור. אכן לא כל.
אתר מתאים לכל גיל; לא כל אזור הולם בכל עונה ומזג-אויר; לא כל ילד ניתן לקחת לכל כברת אָרֶץ; ארצנו, למרכה הסזל, משופעת שכיות חמדה, ויש לברור חיטב את מקום הטיול על מנת שיהא יאה למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה גיל הילדים, מספרם ומזגם; עונת השנה ומזג האוויר.. וכיוצא באלה שיקולים
חשוב להבהיר כי לא כל סיכון מקים אחריות, "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק…", כפי שנקבע בע.א. 145/80). למעשה על התובע להוכיח כי נוצר במהלך הטיול "סיכון בלתי סביר" כהגדרתו בפסה"ד הנ"ל.
בתי המשפט מתחשבים בפסיקתם בחשיבות עריכת טיולים למען פיתוח ערכים של אהבת הארץ וערכים של ספורטיביות, כמו כן בתי המשפט מזהירים כי הטלת אחריות נרחבת מדי עשויה לצור הרתעת יתר (ע"פ 364/78, ע"א 10083/04).
החלקה במהלך טיול
מתי נפילה במהלך טיול נחשבת כ"רשלנות"? מתי אפשר לקבל פיצוי?
אין כללים ידועים וברורים ממש אך מהיכרות עם פסקי דין שבתי המשפט נתנו במקרים קונקרטים אפשר להסיק שהמקרים הבאים יוכרו כנובעים מרשלנות (רשימה לא מלאה):
- ירידה במצוק ללא קשירה או אמצעי בטיחות
- טיול ברמת קושי שאינה תואמת לקבוצה
- מדריך שהוביל מטיילים בדרך לא מסומנת
- מדריך שלא הזהיר מפני מכשול קרוב
הפסיקה מבחינה בין החלקה הנובעת מחומר המצוי באופן "טבעי" כגון אבנים על פני מסלול הליכה בטבע – שאז הסכנה נחשבת סבירה ואינטגרלית למסלול ההליכה, באופן שאדם יזהר מפניה בעצמו גם אם לא הזהירו אותו מפניה, לבין החלקה בשל חומר ש"אינו טבעי" במקום ההחלקה שאז חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם מניעת סכנת ההחלקה (ע"א 371/90).
במקרה אחר דובר בתלמידת אולפנה שהחליקה בעת טיול בנחל צפית, התלמידה ירדה מהמצוק תוך שהיא נעזרת ביתדות מקובעות לקרקע, בשלב מסוים איבדה את האחיזה ביתדות ונפלה מגובה 2 מטר ונחבלה בקרסול. נקבע שירידת מצוק בגובה 5 מטר תוך אחיזה ביתדות הינו בבחינת רשלנות, צריך היה לצפות שאחת הבנות תמעד, ואפשר היה להיעזר בקשירה, או באמצעי זהירות אחר למניעת החלקה או נפילה, כמו כן ביהמ"ש התרשם שמאפייני המסלול לא נבחנו, ולא נבחנה התאמתו לתלמידות האופנא, . משכך נקבע כי דין התביעה להתקבל. לתובעת נותרה נכות אורטופדית (5%) וקוסמטית (5%), ונפסק לה פצוי בסך 170,000 ₪ (ת.א. 13102/09).
במקרה אחר דובר בטיול קבוצת משפחות ממתפללי בית הכנסת, אחת המטיילות מעדה על אבני כורכר וכדי לא ליפול לתהום התיישבה על רגלה, אופן הנפילה גרם לשבר בקרסול ונכות 5% לצמיתות. התביעה התקבלה משנקבע כי רמת הקושי של הטיול לא הותאמה למשתתפים בו. לתובעת נפסק בגין 5% נכות פצוי בגובה 47,000 ₪+ שכ"ט (ת.א. 32127/01).
במקרה נוסף דובר במורה שבמהלך טיול בית ספרי בנחל אורן בהר הכרמל מעדה לפתע וסבלה משבר ברגלה הימנית. השופט קבע כי המדריכה התרשלה כאשר סטתה מהדרך הבטוחה והמסומנת אל "דרך לא דרך" כלשון השופט, דרך לא מסומנת תלולה וקשה, ובכך יצרה המדריכה בעבור התובעת (ושאר המטיילים) סיכון בלתי סביר (ת.א. 87 / 464).
מנגד, במקרה אחר דובר גם שם במורה מלווה ששברה את רגלה במהלך טיול, המקרה אירע בעת שהמורה התגלשה במגלשה טבעית בציר הטיול, נקבע כי לא מדובר בהתרשלות, אף אחד מהמטיילים לא נפגע מהמגלשה, המגלשה היתה בנתיב הטיול ולא יצרה סיכון בלתי סביר (ת.א. 357/95).
נפילה לתהום
במקרה שהגיע לבית המשפט דובר בנפילה של תלמיד תיכון מניו יורק שהגיע ארצה והשתתף בטיול בנחל זויתן עם נערים בני גילו, מדריך הטיול הוביל את הקבוצה בשביל עוקף ומסוכן למרות שלט ברור שאסר הכניסה לשביל, ג'ון כהן החליק ממצוק גבוה אל הנחל, בזמן נפילתו הוא הצליח להיאחז ל3 שניות בעשביה דלילה אך אז אחיזתו נשמטה והוא נפל מגובה רב אל התהום ונחבל קשות בראשו וסבל עקב הארוע מנכות מלאה.
התביעה התקבלה לאחר שאחריותן של הרשות המוסכמת ורשות שמורות הטבע אינה מתמצה באחריות על ערכי הטבע אלא רחבה יותר וחלה גם על בטיחותם של אלו המבקרים בשמורות הטבע. נקבע כי השביל העוקף בו הוליך המדריך את המטיילים היה מסוכן להליכה והיתה זו רשלנות להוביל דרכו את המטיילים ולא לבחור באלטרנטיבה הבטוחה יותר. באותו הנזק והואיל ודובר בתלמיד תושב ארה"ב ביהמ"ש התחשב במקום מושבו ופסק פצוי גבוה יותר, במטבע חוץ, באופן שנועד לבטא את אמות המידה שנהוגות במדינת ניו יורק שבארה"ב שם מתגורר הנפגע (ת.א. (מחוזי חיפה) 1142/82).
במקרה אחר דובר במקרה בו נהרגה אמא מלווה בטיול, לאחר שניסתה לצאת מפתח מערה על פי תהום. נקבע בדעת רוב כי מארגני הטיול אחראים למקרה מכיוון שלא הדריכו והזהירו מפני קרבה לפתח השני של המערה (ע.א. 541/88).
מתי טביעה נחשבת כ"רשלנות"? מתי אפשר לקבל פיצוי?
שוב, גם פה אין כללים ידועים וברורים ממש אך מהיכרות עם פסקי דין שבתי המשפט נתנו במקרים קונקרטים אפשר להסיק שהמקרים הבאים יוכרו כנובעים מרשלנות (רשימה לא מלאה):
- כשהפיקוח/ שרותי ההצלה אינם מספקים
- כשההדרכה למטיילים לא היתה מספקת
- כשלא הוסרו מכשולים שגרמו לטביעה
- כשלא נערכו לסכנה שגרמה לטביעה
- כשניתן היה לצפות את מזג האויר הסוער או את הסכנה שגרמה לטביעה
- כשסופקה עזרה באיחור
פעילות כגון קייקים/ רפטינג/ אבובים בנהר שוצף וגועש יש בה סכנה ומי שלוקח חלק בפעילות מסוג זה ובוחר להתמודד עם איתני הטבע לוקח בחשבון שלעיתים איתני הטבע אינם צפויים ועלולים לגרום לתאונות. אין זה סוד שהסכנה שבפעילויות אלו היא זו שמלהיבה את השייטים.
אכן המטרה להגן ולשמור על הערך החברתי של פנאי וספורט היא ראויה וחשובה.
עם זאת אנו עדים בשנים האחרונות לסדרה של פסקי דין אשר קיבלו תביעות מסוג זה, בעיקר תביעות שהסתיימו בתוצאה הטראגית של פטירה. קשה להשתחרר מהתחושה כי אל מול הטרגדיה קשה גם לשופטי ישראל להביט בעיניים והם מחפשים ובדרך כלל גם מוצאים את הדרך המשפטית אשר מובילה לקבלת תביעות אלו.
במקרה שאירע, תוך כדי שיט בסירות על הכינרת, נקלעו תלמידים לסערה, ולא ידעו איך לחזור אל החוף, חלק מהתלמידים קיבלו החלטה שגויה לחזור אל החוף, ואחת התלמידות טבעה בעת ששחתה אל החוף, כב' הש' שמגר הדגיש את ההבדל בין הסיכון בעת שהתלמידים מצויים בחצר בית הספר לעומת הסיכון בעת טיול בו התלמידים חשים "משוחררים" מלחצים, בסביבה זרה, נקבע כי "מידת הפיקוח הנדרשת – גדלה, כמובן, עם גבור הסיכון הצפוי וכפי שראינו לאבחן בין חצר משחקים לבין חדר כיתה, כך יש גם לאבחן בין חצר משחקים לבין חוף הים על סכנותיו וסיכוניו הרבים " (פרשת אלגביש).
במקרה אחר, דובר בטביעת 6 מטיילים בעקבות שטפון פתאומי בנחל דרגות במדבר יהודה. הועמדו לדין מובילי הטיול ושם נקבע כי הם לא ידעו ולא יכלו לדעת על שנוי מזג האויר ולכן לא יכלו לחזות את השטפון. באותו מקרה הדגיש ביהמ"ש את חשיבותם של טיולים להכרת הארץ, נופיה היפים, ובמיוחד חלקיה הפראיים הנתפסים כערך לאומי, כבעלי חשיבות, ככאלו היוצרים קשרי שייכות וכבוד לטבע ולסודותיו , ככאלו המאפשרים לנו לגדל דור המתמצה ומעורבה בארצו, ומכאן חשיבותם. יתירה מכך- ניתן לאמר שככל שהטיול קשה יותר מבחינה פיזית ומסוכן יותר הוא מאתגר יותר ונתפס כחוויה חזקה ומרוממת את הרוח. נקבע שם כי כנגד גודל הסיכון הכרוך בטיול יש להציב את חשיבות הפעולה מהבחינה החברתית. 3 שופטי בימ"ש עליון הגיעו למסקנה כי יש לזכות את מדריכי ומארגני הטיול כיוון שכדי להיות רשלן בעיני החוק יש לשאול לא רק אם אפשר היה לצפות את הסכנה אלא אם סביר היה לצפות כי המארגנים ימנעו ויבטלו את הטיול. במקרה הנדון גם אם היו יכולים לצפות את הסכנה אין הדבר מעיד בהכרח על רשלנות, אלא על טעות בשיקול דעת (ע"פ 364/78).
במקרה אחר דובר בטביעה בנהר החצבאני במהלך שיט אבובים לאחר שהמנוחה נסחפה למערבולת סביב עץ, ובגלל הזרם החזק לא הצליחה להיחלץ משורשי העץ הסבוכים, המים כיסו את פניה והיא לא הצליחה לנשום, המנוחה היתה ספורטאית וידעה לשחות אך ברגע טראגי זה הדבר לא סייע בידה להיחלץ מהמלכודת אליה נקלעה, רק אחרי 20 דקות הגיעה עזרה אך המנוחה כבר לא יכלה להתנגד לזרימת המים החזקה וטבעה למוות (ת.א. (מחוזי י-ם).
המקרה הביא להרשעת מנהלי האתר אשר לא הקפידו על סיורים, מלווה והגשת עזרה בזמן (כאמור חלוף 20 דקות עד שהגיעה העזרה). כב' הש' עוני חבש פסק פצוי בגובה 1,000,000 ₪, והורה על הצמדת סכום זה בתוספת ריבית ממועד התאונה שנת 1993 ועד למועד פסק הדין בשנת 2002 כך שהשווי הפצוי עמד בערכים ריאלים על לא פחות מ 2,600,000 ₪. הפצוי הגבוה מבטא התחשבותו של ביהמ"ש ביסורים שחשה טלי מעת שהבינה כי היא תחת איום לטביעה ועד שהמוות חנק אותה באטיות- זמן קשה שנראה בודאי כנצח .
במקרה אחר דובר בטביעה בעת שיט אבובים בנחל החצבאני, המנוחה נפלה מהאבוב, רגליה נלכדו בסלעים עש שטבעה. תביעת הנזיקין התקבלה ונקבע שלא היה מציל במקום, ולא ניתנה הדרכה בכתב למטיילים (כך לפי התנאים להפעלת האתר) אלא הדרכה בעל פה שלא כללה את ההסבר על אפשרות להילכדות בין סלעים, מי שנתנה את ההדרכה עבדה באתר בסה"כ 3 ימים. פסה"ד אושר בביהמ"ש העליון והערעור שהוגש- נדחה (ע"א 7644/02).
במקרה נוסף של פגיעה באופנוע ים התקבלה תביעה של אדם שנפגע בעת שעסק באימון חתירה בקיאק בנחל הירקון ואופנוע ים פגע בו. אופנוע הים שהושט בנחל בניגוד למותר על פי דין. התברר כי אין זה המקרה היחיד בו נכנסו אופנועי ים לנחל, הדבר חזר על עצמו בסופי שבוע בעונת הקיץ באופן חוזר ונשנה – תופעה מסוכנת שסיכנה חיי אדם והיתה ידועה לעריה אשר מצידה לא פעלה למיגור התופעה.
גם רשות נחל הירקון שידעה אף היא על התופעה המסוכנת – חויבה לפצות את התובע ונקבע שאחריותה אינה רק לפן האקולוגי סביבתי שיקומי אלא גם לניהול הנחל ותחזוקתו השוטפת. גם המשטרה נמצאה אחראית שכן כחלק מסמכויותיה עליה למנוע השטת כלי שיט מנועיים בנהרות והמשטרה הכירה את התופעה ולא פעלה להגברת הפקוח בסופי שבוע. התובע היה ספורטאי מצטיין שעסק מגיל צעיר בשיט קיאקים תחרותי, ובתאונה הוא נפגע בראשו ובפלג הגוף השמאלי, איבד הכרתו והחל לטבוע, עד שנמשה מהמים מחוסר הכרה. לתובע נותרה נכות אורטופדית (23%), ונוירולוגית (20%), ובתחום הפה והלסת (12%), סה"כ 46%, ונפסק לו פצוי בגובה 2,500,000 ₪ (ת.א. 37821-03-12).
במקרה של שלמה חרובי ז"ל, הוא קיפח את חייו במהלך מסע שיט "רפטינג" בגינאה, יחד עם עוד שני מטיילים נוספים במסגרת טיול מאורגן. שלמה חרובי היה רק בן 63 במותו. הקבוצה יצאה לשיט שתוכנן לקטע נהר באורך 150 ק"מ במשך 5-6 ימים. חברת "נהרות" משלחות רפטינג בע"מ ניהלה את המסע. במהלך תביעת הנזיקין שהגיש עזבונו כנגד מארגני המסע התברר כי החברה ניהלה באורח חובבני את המסע הקשה וההרפתקני, היא יצאה למסע בנהר אשר אינו מוכר לה וללא מידע מוקדם ואמין על הקטעים הבעייתיים והמסוכנים בנהר, היא לא בחרה בקפידה את משתתפי המסע, לא ביררה אם כושרם הגופני הולם את האתגרים שמציב מסע זה, להיפך: החברה שידרה מסרים מרגיעים לפיהם "המסע מיועד לאנשים אנרגטים האוהבים פעילות אקטיבית", "לנסוע בכבישי ישראל מסוכן יותר", כמו כן לעיתים החברה שידרה מסרים כפולים באמצעות דפי ההסבר שחילקה ובאמצעות מפגשים מקדימים עם המשתתפים במסע באופן שאינו תואם את אתגרי המסע.
חברת נהרות חשבה כי היא תנער חוצנה מאחריותה לארוע הטראגי בזכות סעיף פטור עליו היא דאגה להחתים מבעוד מועד את המשתתפים. הסעיף אומר שהמשתתף קיבל מידע מראש על הסכנות והקושי במשלחת, הוא יוצא למסע "על אחריותו הבלעדית" והוא מתחייב לא לתבוע את "נהרות". ואולם על יסוד הלכה קודמת (צים נ' מזיאר) נקבע, כאמור, כי תנייה מסוג זה היא תניה מקפחת בחוזה אחיד והיא בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.
בסיכומו של דבר בפסק הדין זכה עזבונו של שלמה חרובי בתביעת הנזיקין בפיצוי של כ- 800,000 ₪ בצירוף שכ"ט (ת.א. 8193/06).
הטלת אחריות על הגורמים השונים האמונים על שמירת בטיחותם של המטיילים אינה גורעת מאחריות המטיילים עצמם, מצופה למשל כי מטיילים יקפידו על הליכה בשבילים מסומנים בלבד, יצייתו להוראות פקחים, יצייתו לשילוט, ולא יסכנו את עצמם שלא לצורך. מטייל שיתרום בהתנהגותו להתרחשות התאונה יכול שתביעתו תידחה במקרה הרע או שתביעתו תתקבל אך יוטל עליו "אשם תורם" שיוביל לקיזוז חלק מהפצוי שיכול היה להיפסק לטובתו בשלמותו.
לסיכום
תביעת נזיקין בעקבות נזק גוף במהלך טיול עשויה להצליח אם ניתן היה לצפות ולמנוע את הנזק.
הפיצוי הנפסק במקרים אלו תלוי בחומרת נזק הגוף שנגרם ומשתנה ממקרה למקרה.