מצא אותנו ב-‪Google+‬‏
טופס ביטוח נזיקין
העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין

העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין

במצב רגיל הנטל להוכיח טענות התביעה בדיני נזיקין מוטל על התובע ולא על הנתבע משום שכידוע, "המוציא מחברו עליו הראיה".

סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע חריג לכלל זה לפיו, כאשר מדובר בתביעת נזיקין, והתביעה נראית על פניה כל כך ברורה עד כי "הדבר מעיד על עצמו" שאז הנטל עובר לכתפי הנתבע ועליו להוכיח שלא התרשל. אם הנתבע לא יצליח לעמוד בנטל הזה אזי התביעה כנגדו תתקבל.

מתי יעבור נטל ההוכחה מכתפי התובע לכתפי הנתבע?

אין זה פשוט להוכיח כי "הדבר מעיד על עצמו" וכלל ראייתי זה חל רק במיעוטם של המקרים. ישנם שלושה תנאים שחובה להוכיח את קיומם המצטבר כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבע בתביעה על פי דיני הנזיקין ואלו הם התנאים: לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהובילו לנזק, הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו, נראה סביר יותר שהנתבע לא נזהר מאשר שהוא נזהר.

דוגמא למקרה בו יהיה קל להוכיח את התקיימות שלושת התנאים: אדם נכנס לניתוח בטן ולאחר הניתוח התברר כי הושאר פד/ גזה בבטנו. בדוגמא זו, המנותח יגיש תביעה על פי דיני נזיקין לבית המשפט, בבית המשפט ניתן יהיה לקבוע בקלות כי התובע לא ידע מה בדיוק קרה שם שהרי הוא היה מורדם בחדר ניתוח (תנאי א'), הנזק נגרם ע"י אביזר או אמצע שעמד לרשות הצוות המנתח- הפד או הגזה (תנאי ב) וסביר יותר שהצוות המנתח לא נקט אמצעי זהירות סבירים מאשר נקט (תנאי ג').

כב' השופט טל היטיב לבטא את המקרים שבהם יועבר הנטל מכח החריג של "הדבר מעיד על עצמו": "אין דרכן של מחטי מזרקים להישבר או להיבלע בגוף הפצינט ואם הפציינט אינו יודע הסיבות שגרמו לכך והמכשיר כל כולו בשליטת הרופא, מן הסתם יונח גם היסוד השלישי כי אירוע כזה מתיישב יותר עם רשלנות מאשר עם זהירות סבירה ונטל הראיה יועבר אל הרופא..." (ת.א. 1252/82 עמיחי פרופטה נ' ד"ר טרויץ ואח').

זאת אומרת שבאותם מקרים שבהם יקרה מה שבדרך הטבעית והרגילה לא קורה ולא סביר שיקרה, אז יש סיכוי שהתובע יצליח להוכיח את שלושת תנאי החריג "הדבר מעיד על עצמו".

התנאי הראשון להעברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין

לענין התנאי הראשון, בהתאם לפסיקה, חוסר ידיעת הנסיבות שהובילו לנזק נבדק ביחס למועד הארוע ולא במועדים לאחר מכן (ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים). כלומר גם אם בשלבים מאוחרים יותר לארוע נשוא התביעה מתברר לתובע בדיעבד מה קרה בזמן אמת, עדין מוחזק התובע כמי שלא היתה לו ידיעה או יכולת לדעת (בזמן אמת) מה הנסיבות שהובילו לנזק.

אם התובע מציג גרסה עובדתית ברורה באשר לנסיבות הארוע, ברור שהוא איננו יכול לטעון ממש באותה הנשימה שהתקיים התנאי הראשון (לפיו לא היתה לו ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה הנסיבות שהובילו לנזק), הרי הצגת גרסה עובדתית ברורה סותרת קיומו של תנאי זה. כב' השופט א' ריבלין הבהיר כי "הכלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגירסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע" (ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל). אם לעומת זאת התובע יעלה השערות באשר למה שאירע, לא מתוך ידיעתו האישית אלא מתוך נסיון לשרטט תרחיש אפשרי, במקרה כזה גם אם התרחיש שהעלה התובע- ידחה, עדיין תובע זה לא יהיה מנוע מלטעון שהדבר מעיד על עצמו.

התנאי השני להעברת הנטל

אשר לתנאי השני, הוא התנאי הנכסי. כך לדוגמא אם נגרם נזק ממכשירים של הנתבע אזי מתקיים תנאי זה.

התנאי השלישי להעברת נטל ההוכחה

משמעות התנאי השלישי כפי שפורשה בפסיקה, הינה כי עצם קרות האירוע יהיה בו כדי להעיד, שעה שמתחשבים במה שמכתיבים השכל הבריא והנסיון הכללי של החיים, כי הנתבע לא נהג בזהירות סבירה ואפשרות זו מסתברת יותר מאשר המסקנה ההפוכה.

בתי המשפט נזהרים להחיל את התנאי השלישי. בע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' בי"ח מאיר ואח' קבעה כב' השופטת שטרסברג – כהן (דעת רוב): " לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבאחוז מסוים לא ניתן כלל למנוע". וראה גם תא (ת"א) 2314/00 פלומבה אוראל קטינה נ' קופ"ח כללית שם קבעה כב' השופטת ברון כי: "כדי לסתור את קיומו של התנאי השלישי לתחולת סעיף 41 לפקודה, טוב יעשה הנתבע אם יצביע על אפשרויות שונות אחרות לקרות התאונה". מובן כי אם הנתבע יצביע על אפשרות אחרת שמסבירה את התאונה בכך יצאו ידעו חובתם וביהמ"ש יקבע כי התנאי השלישי להעברת הנטל לא הוכח והנטל ישאר על כתפי התובע.

למשל אם נולד ילוד פגוע, לא יוכלו הוריו לטעון כי ישנה רשלנות מסתברת שהפגיעה נגרמה בלידה, שהרי יש ילודים רבים שנולדים פגועים, זה עדיין לא אומר שאירע דבר מה חריג בלידה. על התובע להצביע על נסיבות שישכנעו את בית המשפט שיותר סביר שנזקיו נגרמו מרשלנות הנתבע מאשר מגורמים אחרים.

נדירות המקרה היוותה בפסיקה שיקול התומך בהתקיימות היסוד השלישי: כך, אישה שנפטרה לאחר דיקור מי שפיר, בהסתמך בעיקר על נדירות המקרה, העביר כב' השופט סטרשנוב את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו, ומשהנטל לא הורם- התקבלה התביעה (ת.א. 89/96 (מחוזי ת"א) עזבון ג'ומאנה נ' קופ"ח).

העברת הנטל במקרים של "נזק ראייתי"

במקרה שהנתבע גרם ברשלנותו וללא כל הסבר מניח את הדעת ל"נזק ראייתי" שמקשה על התובע להוכיח את תביעתו, אזי נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע שיצטרך לשכנע בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך אותה ראיה חסרה (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב; ע"א 612/78 פאר נ' קופר).

במילים אחרות: כאשר נוצר ספק מסויים עקב נזק ראייתי, אזי העובדות יפורשו לחובתו של בעל הדין שיצר את אותו ספק. כך למשל אם חולה ביקר אצל רופא והרופא ערך רישום לאקוני ביותר ובלתי מפורט, ללא שפירט מה היו התלונות של החולה הפניו, מה היו ממצאי הבדיקה, מה היתה האבחנה ומה היו המלצותיו וכו', אזי הרופא יצטרך להוכיח פרטים אלו.

הנטל להוכיח שאכן נגרם נזק ראייתי מוטל על הטוען לנזק ראייתי (ע"א 6732/97 נעימה אבו אלעש נ' מדינת ישראל ). כך למשל בדוגמא דלעיל יצטרך התובע להוכיח כי מקובל לרשום תלונות, אבחנה המלצות וכו', ורק אז יעבור הנטל לכתפי הרופא הנטל להוכיח כל מה שניתן היה ללמוד מן הרישום הלאקוני שערך.

הנזק הראייתי יוצר למעשה מחלוקת עובדתית. מקובל כי במקרה של נזק ראייתי העובדות יקבעו לפי גרסת התובע אלא אם הנתבע ישכנע אחרת (ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור).

למשל, בפרשת שרה אליהו הרופאים לא שלחו נגע לביופסיה. בימ"ש ראה בכך משום שלילת ראיה מרכזית המהווה "נזק ראייתי" והעביר הנטל לנתבעים. כמובן שהנתבעים לא יכלו להרים את הנטל ולהוכיח שאילו היתה מבוצעת הביופסיה תוצאתה היתה שלילית שהרי אין להם דרך להיות בטוחים בכך. על כן התביעה כנגדם התקבלה (ת.א. 6410/04 עזבון שרה אליהו ז"ל נ' קופ"ח לאומית, פס"ד מיום 13.1.10)

חשוב לציין כי גם כאשר הנטל מועבר לנתבע בגלל נזק ראייתי, העברת הנטל הינה נקודתית בלבד באותה סוגיה שלגביה יש חסר ראייתי בעוד שהנטל הכללי להוכיח את התביעה- עדיין רובץ על כתפי התובע.

ההלכה היא כי העברת הנטל כתוצאה מחסר ראייתי תבוצע "בנסיבות המתאימות", "הכל לפי הענין ובהתאם לנזק הראייתי שנגרם", "הבחירה בענין זה צריך שתיגזר מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד (1) 539). כב' השופט ריבלין קובע בפרשת שטרנברג כך: "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל", ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. על-פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר".

למשל, בע"א 6330/96 א' בנגר נ' בי"ח הלל יפה פ"ד נ"ב (1) 145 היו חסרים שני מסמכים רפואיים שגרמו לנזק ראייתי המשליך הן על שאלת ההתרשלות והן על שאלת הקשר הסיבתי וכדברי כב' השופט אור: "שתי ראיות חשובות ביותר, הן להוכחת הקשר הסיבתי בין מתן הזריקה לנזק המוחי לתובעת והן להוכחת רשלנות רופאי בית החולים, לא ניתן היה להביאן בפני בית-המשפט, מנימוקים הקשורים בהתרשלות מצד בית החולים בשמירה על רשומות רפואיות". על כן הנטל הועבר לכתפי הנתבעים להוכיח את העובדות שיכלו להתברר מהמסמכים החסרים.

בהמשך דבריו הבהיר כב' השופט אור בפרשת בנגר כי: "מחדל זה של הרופא או של המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת".
כאשר קיים חסר ראייתי אך ניתן למלא את החסר בעזרת ראיות אחרות, אזי הנזק הראייתי לא ישפיע על תוצאות התביעה. כך למשל בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו קבע ביהמ"ש העליון כך: "היעדרותו של צילום CT שכן נעשה ונעלם מהתיק הרפואי הוא אכן ליקוי, אך הוא אינו מגיע כדי נזק ראייתי העשוי להשפיע על היכולת לקבוע ממצאים שיפוטיים בשאלת האחריות המקצועית, מאחר שמדובר בחסר שניתן למלא בתוכן ע'י ראיה אחרת....".

נזק ראייתי אינו מקים עילת תביעה עצמאית בדיני נזיקין

יש שטוענים כי לדוקטרינת הנזק הראייתי ישנם שני ראשים: האחד- הראש הראייתי דיוני אשר מעביר את הנטל לכתפי הנתבע, השני- הראש הנזיקי, מכוחו הנזק הראייתי מקים זכות תביעה עצמאית המקנה זכות לפיצויים, דהיינו די בכך שנגרם נזק ראייתי כדי להצדיק כשלעצמו פיצוי בדיני נזיקין ללא צורך בהוכחת רשלנות.

ההצעה להעניק לנזק הראייתי גם פן נזיקי מהותי באה מפי המלומדים פרופ' פורת ופרופ' שטיין (ראה א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191) אך ביהמ"ש העליון הבהיר כי הצעה זו לא אומצה בפסיקה: "לדעה במחקר המשפטי לפיה לנזק הראייתי גם פן נזיקי מהותי, העשוי להוליד גם עילת תביעה עצמאית בנזיקין, ראו: שטיין ופורת... עיקרה של דוקטרינה זו, שלא אומצה בפסיקה נכון לעת זו, הוא כי...." (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל. ניתן ביום 22.4.04).

ביהמ"ש העליון הבהיר זה מכבר כי דוקטרינת הנזק הראייתי שייכת לעולם סדרי הדין ודיני הראיות (ולא לדין המהותי): "דוקטרינה זו שייכת לעולמם של סדרי הדין ודיני הראיות. היא מאפשרת, בנסיבות מסויימות, לקבוע חזקות עובדתיות. הפסיקה לא נדרשה לקיומו של ראש-נזק של "נזק ראייתי" אשר מקנה עילת תביעה עצמאית בגין אבדן מידע, כפי שהציעו המלומדים פרופ' פורת ופרופ' שטיין" (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק. ניתן ביום 5.6.07).

סיכום

תובע שמעריך כי תביעתו "בטוחה" משום שהרשלנות "זועקת לשמיים" או "מדברת בעד עצמה", עדיין תובע זה אינו יכול לשקוט על השמרים משום שעליו לשכנע את ביהמ"ש כי התקיימו שלושת התנאים הנזכרים לעיל ובפרט התנאי האחרון- רשלנות מסתברת- תנאי שאינו קל להוכחה.

הבדיקה אם התקיימו יסודותיו של הכלל האמור נעשית בסוף המשפט על יסוד מכלול הראיות שהובאו, זאת אומרת שאם בסופו של המשפט נותרות כפות המאזניים מאוזנות ומשקל ראיות הצדדים- זהה, אזי יועבר הנטל (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן).

הראינו במאמר זה כי יש הבדל בין מצב בו מועבר הנטל מכח "הדבר מדבר בעד עצמו" לבין מצב בו מועבר הנטל מכח "נזק ראייתי"- שהוא יכול להיות צר יותר בהיקפו: כאשר הנטל עובר מכח הכלל מדבר בעדו שאז אכן נדרש הנתבע להפריך את שאלת האחריות על כל יסודותיה. לא כך כשמדובר בהעברת הנטל בעקבות נזק ראייתי, "כאן טמונה ההבחנה המעשית העיקרית שבין העברת נטל השכנוע מכוח הנזק הראייתי שנגרם לתובע, לבין העברת נטל השכנוע מכוח הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו". שזו הראשונה, יכול שתוגבל אך לנקודה או לנקודות שלגביהן נגרם לתובע נזק ראייתי, ואלה עשויות להיות צרות בהיקפן, ואילו השנייה מתפרסת על שאלת האחריות כולה" (דברי כב' השופט ריבלין בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק).


לעמוד הנושא הכללי באתר, לחצו: דיני נזיקין וביטוח

© כל הזכויות שמורות לעו"ד איילת סבג | רחוב מנחם בגין 144 מגדל מידטאון תל אביב | טל'. 03-7515160 | פקס. 03-7510160 | דוא"ל: ayelet@sabaglaw.co.il
אפשרות לפגישות בחיפה (שדרת פל ים 7) בנצרת (פאולוס השישי 46) ובבאר שבע (מגדל הרכבת, בן צבי 10) בתיאום מראש **



לפניות או ייעוץ ראשוני ללא תשלום חייגו 03-7515160 , או השאירו פרטיכם: