מצא אותנו ב-‪Google+‬‏

רשלנות רפואית בפסיכיאטריה

ניווט מהיר

במה תעסוק ההרצאה? לחץ כאן

מה בעצם הייחוד בתיקי רשלנות רפואית בפסיכיאטריה? לחץ כאן

התייחסות בתי המשפט לחולי הנפש- זכויותיו ככל חולה- יש לנהוג בו בזהירות יתירה לחץ כאן

אחריותו של חולה נפש בנזיקין לחץ כאן

התיישנות בתביעות נכי נפש לחץ כאן

החוק לטיפול בחולי הנפש- האיזון בין פגיעה בחירותו של חולה הנפש לבין טובתו לחץ כאן

טיפול מרפאתי כפוי לחץ כאן

אשפוז בהסכמה לחץ כאן

בדיקה כפויה לחץ כאן

אשפוז כפוי לחץ כאן

תביעות בגין אי אשפוז חולה לחץ כאן

מי מוסמך להאריך אשפוז? לאן נערער על כך? לחץ כאן

נקודות ממשק- העברת מידע ורצף הטיפול בחולה הפסיכיאטרי ובפרט כשיש סכנה להתאבדות לחץ כאן

סטטוס השגחה – הדרגות השונות לחץ כאן

תביעות בגין השגחה לא נאותה על חולים (תקיפה, אונס, התאבדות) לחץ כאן

חובת דיווח של מטפל על מסוכנות מטופל לחץ כאן

הפיצוי לחץ כאן

במה תעסוק ההרצאה?

בהרצאה נתייחס ל:

1. התייחסות בתי המשפט לחולה הנפש, זכויותיו וחובותיו.

2. סוגי תביעות שונות שמוגשות בתחום הרשלנות הרפואית בפסיכיאטריה- ע"י החולה/ עזבונו/ צד שלישי. והתייחסות בתי המשפט אליהן בפסקי דין שניתנו בתביעות אלו.

3.היבטים הקשורים לחוק לטפול בחולי נפש- במיוחד מערכת התנאים שהוא מציב כדי להפעיל את מערכת האשפוז הכפוי והזהירות הנדרשת בהקשר זה.

4. אשפוז כפוי בלתי מוצדק/ אשפוז כפוי בלתי חוקי- ובהקשר הזה היבט הפגיעה באוטונומיה בחולה הפסיכיאטרי- מקרים שגררו לפיצוי בגין אשפוז בלתי חוקי ופגיעה באוטונומיה.

5. רמת ההשגחה הנאותה על החולה המאושפז, מקרים בהם ההשגחה לא היתה מספקת והסתיימה באסון/ בתקרית שלא היתה צרכיה לקרות, אונס, תקיפה, ועד התאבדות.

ההרצאה תלווה בדוגמאות מהפסיקה וממתיקים שטופלו על ידי.

תחילה- מספר מושכלות יסוד:

מה בעצם הייחוד בתיקי רשלנות רפואית בפסיכיאטריה?

לכאורה כמו בכל תיק רשלנות רפואית- יש להוכיח התרשלות, נזק וקשר סיבתי בינהם ובכל זאת ההבדלים:

ייחודם- קודם כל במטריה: מדע הפסיכיאטריה הוא תחום פחות מדויק מתחומי רפואה אחרים.

מורכבות הנפש, מחלות הנפש, תביעות נכי הנפש- יוצרת ניואנסים שמבדילים את תביעות נכי הנפש מיתר תביעות הרשלנות הרפואית.

הוכחת מחלת נפש, גם כיום, קשה במקרים לא מעטים יותר מהוכחת פגם גופני. מרובים המקרים הגבוליים, של סוגי הפרעות שונים.

שאלת ההתרשלות- האם הרופא הסביר יכול היה לצפות- שאלה זו נבחנת ברגישות יתר במדע הפסיכיאטריה.

מסתבר ש:

לא כל מה שנשמע לנו המשפטנים מסוכן- הוא באמת מסוכן בעיני הפסיכיאטרים.

לא כל מה שנשמע לנו כפצצה מתקתקת- שמקומה במחלקה סגורה- הוא אכן כך.

היכולת של פסיכיאטרים לעשות אבחנה נכונה, לצפות אם יש מסוכנות, להחליט אם לאשפז והיכן זה החלטות מורכבות שנסמכות הרבה על המידע שהמטופל מוסר- והמטופל הפסיכיאטרי לא תמיד מוסר הכל.....

כמובן- חלה חובה לתשאל אותו כמו שצריך ולהגיע לחקר האמת.

אם החולה אומר אני שומע קולות- לשאול- איזה קולות? קולות פוקדים? החולה פועל בהתאם לאותם קולות פוקדים? או שהוא יודע לעשות את ההפרדה ולא נשמע להם.

אם אדם מוסר במיון שיש לו מחשבות על מוות. הוא מסוכן? לא בהכרח. הרבה אנשים חושבים לפעמים על מוות זה עדיין לא אומר שהם הולכים להתאבד.

ואם הוא מוסר שיש לו מחשבות על התאבדות, האם הוא מסוכן? עדיין, לא בהכרח, משום שאין לו תוכנית קונקרטית.

ואם הוא מוסר על תוכנית התאבדות? למשל אני רוצה לבלוע כדורים/ לקפוץ מקומה עשירית- מידע כזה כבר מעיד שהחולה עבר לשלב התכנון- איך להתאבד ולהוציא לפועל את רצונו- זה כבר פצצה מתקתקת.

כל אלו הם שיקולים שילקחו בחשבון בקבלת ההחלטות הטיפוליות לרבות בענין הגבלת החופש של החולה על ידי אמצעים כאלו או אחרים.

התייחסות בתי המשפט לחולי הנפש- זכויותיו ככל חולה- יש לנהוג בו בזהירות יתירה

ביהמ"ש מתייחס לחולה הנפש כמי ש"אינו יכול להגן על עצמו. לעיתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו".

ציטוט תוך פס

לכן בתי המשפט מצפים מהצוותים המטפלים בנכי הנפש לנהוג בהם בכבוד, לנהוג בהם בזהירות ואף זהירות יתירה ולהבהיר להם בצורה ברורה את זכויותיהם.

המחשבה ש"הוא ממילא לא יבין, למה להרחיב בדיבורים והסברים"- פסה מן העולם, היא רחוקה מאוד מהמציאות.

כבר ראיתי חוו"ד של מומחי תביעה שטוענים- טענה שגויה ביותר- שהסכמת החולה להתאשפז איננה הסכמה, שכן במצבו לא היה כשיר לתת הסכמה. שוב- הכל תלוי באמת במצבו של החולה.

חלק גדול מנכי הנפש נחשבים, גם בתקופה בה המחלה פורצת או מתעצמת:

כשירים להביע את רצונם

כשירים להסכים לאשפוז

כשירים לתת הסכמה לטיפול

כשירים לקבל החלטות

כשירים לטפל בענייניהם

רוב הפסיכיאטרים מסכימים כי לא כל חולה פסיכוטי אינו כשיר אוטומטית להסכים לאשפוז- הדבר תלוי בסוג התכנים הפסיכוטים.

כמובן שעל ההסבר לעמוד בקנה אחד עם יכולתו האינטלקטואלית והרגשית של המטופל.

ס' 4א' לחוק לטיפול בחולי נפש + תקנה 13 עוסקים בהסכמה לאשפוז- החולה צריך לחתום שהוא מסכים לאשפוז אך אם יש אפוטרופוס- האפוטרופוס יחתום.

התקנות לא מבדילות בין חולה שהוכרז פסול דין לחולה שלא הוכרז!!

כב' השופט רובינשטין עושה האבחנה וקובע שחסוי שלא הוכרז פסול דין אך מונה לו אפוטרופוס כי לא יכל לדאוג לענייניו, והתנגד לאשפוז- האפוטרופוס (באותו מקרה- הקרן לטיפול בחסויים) לא יוכל לתת ההסכמה הנדרשת לאשפוז, צריך לשמוע גם את דעתו של החסוי . במקרה של מחלוקת בין החסוי לאפוטרופסו - יכריע ביהמ"ש. קביעה זו ניתנה משום העובדה שאשפוז כפוי מגלם פגיעה חמורה בזכויות חוקתיות ולמרות שהאבחנה אינה מופיעה כאמור בחוק (פס"ד מיום 18.2.10 רע"א 546/10 פלוני נ' שער מנשה).

אחריותו של חולה נפש בנזיקין

אדם לוקה בנפשו יצא לפארק ציבורי סמוך לביתו עם בת זוגו והתנוקת.

הוא קרא לילד בן 8 שהיה בפארק ודרש שיגיד שלום לביתו התנוקת. כעבור 10 דקות הוא קרא לו שוב.

הילד התקרב ואז הותקף ע"י האבא שדקר אותו בבטנו, כשהוא אחוז טירוף, לאחר מכן האבא שיסף את גרונה של ביתו התנוקת – שמתה מיד.

הילד- הובהל לביה"ח, חייו ניצלו והוא תבע את האבא התוקף.

בהליך הפלילי- נקבע כי האבא אינו בר עונשין בשל מחלת הנפש ממנה סובל.

ואולם בפקודת הנזיקין כידוע- אין הגנת "אי שפיות", בהבדל מהדין הפלילי.

>> התביעה התגלגלה ב- 3 ערכאות והגיעה לברע בעליון בשאלה של אחריותו של חולה נפש.

ביהמ"ש העליון קבע ב- 2.12.07 כי האבא חייב בנזיקין על תקיפת הזולת כי כל עוד הוא שולט על תנועות גופו- גם אם מבחינתו המעשה היה בלתי נשלט- הוא חייב בנזיקין. זה נחשב "במתכוון" לצורך עוולת התקיפה שכן יש מודעות, יש רצון ויש אקט מכוון.

אין הכרח כי המזיק יבין את משמעותו המוסרית של מעשהו, אך יש צורך ביסוד נפשי מינימלי של שליטה (דהיינו- מי שפועל באוטומטיזם אינו נושא באחריות נזיקית).

הש' רובינשטיין: אין במחלת נפש, כשלעצמה, כדי לפטור מאחריות בנזיקין באופן גורף, הדקירה לא היתה בשגגה/ בהיסח הדעת.

שקף 2:

עמדותיהן של השופטת נאור והשופטת ע' ארבל בנושא פגועי נפש במשפט

התיישנות בתביעות נכי נפש

שקף 3 סעיף 11 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות רק לגבי אדם שבשל ליקוי נפשי או שכלי לא יכול היה לדאוג לענייניו ורק לגבי התקופה שבה אמנם לא היה מסוגל לכך.

מובן שאם היה עליו אפוטרופוס- אין התיישנות כי יכל לדאוג לענייניו.

מדובר בענין ראייתי - מתפקידו של ב"כ התובע להוכיח בחוו"ד רפואית שאמנם זה היה מצבו של התובע בתקופה מוגדרת כזו או אחרת.

סעיף 11 לתיקון מס' 3 בנושא ליקוי נפשי או שכלי, שחוקק בשנת 2004

החוק לטיפול בחולי הנפש- האיזון בין פגיעה בחירותו של חולה הנפש לבין טובתו

החוק לטפול בחולי נפש קובע את ההסדרים בדבר אשפוזם של חולי נפש והטיפול בהם :

שקף 4 במה מטפל החוק לטיפול בחולי נפש?

אשפוז בהסכמה

בדיקה כפויה >> דחופה

>> לא דחופה

אשפוז כפוי >> דחוף

>> לא דחוף

טפול מרפאתי כפוי

החוק משנת 1991, בהבדל מהחוק הקודם (חוק טיפול בחולי נפש משנת תשט"ו-1955 ), גדוש במערכות של תנאים ואיזונים, שנועדו להבטיח:

מצד אחד- את זכויות האדם חולה הנפש מפני אשפוז כפוי שרירותי תוך פגיעה מינימלית בזכויות היסוד שלהם כבני אדם (כבודו וחירותו כאדם).

ומן הצד השני- הצורך לטפל בחולה

ומן הצד השלישי- הצורך להבטיח את שלומו של הציבור מפני חולים בעלי דרגת סיכון גבוהה.

ברע"פ 2060/97 וילנציק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד מ"ב (1) 697, 705 (1998) כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק הרחיב בענין ה"דילמות הקשות" בענין הטיפול בחולה הנפש והאיזון בין 3 הנ"ל.

איזון זה עשוי להוביל, במקרים המתאימים, לפגיעה בחירותו של חולה הנפש- שהיא אחד מערכי היסוד החשובים ביותר.

חוק יסוד כב' האדם וחירותו מגן על זכות לכבוד האדם וחירותו. עם זאת זכויות אלו אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה.

בענייננו המטרה היא מחד- ההגנה על חולה הנפש והטיפול בו. מאידך- ההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה.. = תכלית ראויה.

שקף 5 (האיזון בין פגיעה בחרות לבין הטיפול בחולה הנפש)

ציטוט השופט ח.כהן בבג

כאופציה האחרונה- אשפוז כפוי, בגלל היותו פוגעני.

אשפוז כפוי הוא אחת הצורות הקשות ביותר לשלילת חירותו של אדם. כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק הרחיב בענין הזהירות מפני שימוש בלתי מידתי באמצעי פוגעני זה:

שקף 6- אשפוז כפוי

ציטוט מתוך פסד דין וילנצ'יק בנושא אשפוז כפוי בבית חולים לנפגעי נפש והשפעתו על האדם

שקף 7- מסגרת פתוחה ככל הניתן.

הנטייה כיום יותר מבעבר היא לטפל בחולים פסיכיאטרים בקהילה ולמנוע אשפוז, ככל שניתן.

זו הדעה שרווחת כיום ומקובלת על רוב הפסיכיאטרים.

ציטוט מתוך רע

כשמתקבלת החלטה על אשפוז כפוי- עדיין, בכל עת ניתן לשחרר, למרות הוראה לאשפוז כפוי, למרות החלטות ועדות פסיכיאטריות, ז"א הכל נזיל לפי קצב התקדמות הטיפול והשפעתו על החולה, כך שאם המצב השתנה ומצדיק שחרור- מיד משחררים.

שקף 8 שחרור או חופשה בידי המנהל

דברי החוק בנוגע לשחרור מאשפוז או מתן חופשה מבית חולים לחולי נפש

טיפול מרפאתי כפוי

על החולה להתייצב במועד לטיפול.

אך לצוות אין סמכות לכפות עליו ליטול הטיפול התרופתי לנגד עינהם למשל- כך שחולה בטפול מרפאתי כפוי יכול לא ליטול תרופות ולהידרדר במהירות.

אשפוז בהסכמה

זה המקרה הפשוט.

על החולה לבטא את רצונו החופשי להתאשפז בחתימה על בקשת אשפוז (תקנה 7 (א) לתקנות לטפול בחולי נפש (השגחה ופיקוח בבתי חולים) תשל"ז – 1977).

נקבע בפסיקה כי "לא מספיקה הסכמה מכללא או אי התנגדות, אלא יש צורך באקט מפורש ומוצהר של חתימה על בקשה לאשפוז שממנו תעלה יוזמת החולה לאשפוז" (ע"א (י-ם) 311/92 אלכסנדר סביץ נ' מד"י- גם פס"ד שלנו).

אם החולה יצא לחופשה מהאשפוז וחזר מרצונו - האם די בכך כדי לבטא הסכמתו לאשפוז? לא!:

ציטוט הנלקח מפסק דין אלכסנדר סביץ, בנושא מתן חופשות מבית חולים לחולי נפש

בדיקה כפויה

שקף 9

3 התנאים לפי תקנה 6- בדיקה כפויה דחופה-

כדי להורות על בדיקה כפויה נדרשים שלושה תנאים:

1. מחלת נפש

2. מסוכנות (סיכון פיזי מיידי)

3. סירוב לבדיקה מרצון.

ההבדל בין בדיקה כפויה דחופה ללא דחופה- זה רק סעיף המסוכנות:

אם הסיכון מיידי= הבדיקה דחופה

אם הסיכון לא מיידי= הבדיקה אינה דחופה

סעיף 6 מתוך חוק טיפול בחולי נפש, העוסק בבדיקה כפויה דחופה של המטופלים
סעיפים 7 מתוך חוק טיפול בחולי נפש, העוסק בבדיקה כפויה לא דחופה של המטופלים

יש לתעד בכתובים כל התנאים הנדרשים:

1. מחלה- מעבר לתאור הסימפטומים ותיאור מצב החולה, יש לכתוב אבחנה או אבחנה מבדלת.

הפסיקה הגדירה מהי מחלת נפש- פסיכוזה , אך בכך צמצמה מאוד את מחלות הנפש והצרה מאוד את יכולת הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראות אשפוז.

רק בחוק התגמולים יש רשימה מדויקת של אבחנות שנכנסות לגדר מחלת נפש, מעבר לכך הפסיקה יצרה ויצקה תוכן להגדרת מחלת נפש.

2. מסוכנות- חשוב לתעד מנין לומדים על מסוכנותו.

3. סירוב לבדיקה- חשוב לתעד אם הוצעה לחולה בדיקה מרצון אך הוא סירב. נוסח כללי שהוא "מסרב בעקביות" לבדיקה פסיכיאטרית פורש על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א כבלתי מספק ונקבע כי יש לבדוק עובדתית הדבר ולוודא אם אמנם מסרב (פס"ד פלוני, מס' 6 ברשימה).

אם מהכתובים לא עולה כי הפסיכיאטר המחוזי בחן את 3 התנאים הללו או מי מהם לכאורה האשפוז אינו חוקי גם אם נחוץ לחולה והיטיב מצבו. סוג של פגיעה באוטונומיה.

החוק לטיפול בחולי נפש מסתפק ב"ראיות לכאורה" כי נתקיימו התנאים הללו- מטבע הדברים בלחץ בו ניתנות הוראות האשפוז לא ניתן לחקור כל פניה לעומקה, די בראיות לכאורה.

מרגע שהפסיכיאטר בקהילה מעביר המלצתו על בדיקה כפויה לפסיכיאטר המחוזי ההחלטה הסופית בידי הפסיכיאטר המחוזי אך אין ספק שהמידע שהפסיכיאטר הביא בפני הפסיכיאטר המחוזי הוא מידע מכריע שמהווה בסיס להחלטתו.

בתי המשפט הביעו לא פעם דאגה מפני "הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לפגוע בחירותו של אדם ולהמליץ על בדיקתו הכפויה הדחופה בבי"ח לחולי נפש" ומפני " המחשבה שמאן דהוא יבקש להרע לאדם אחר ויוכל לממש מזימתו באמצעות כתיבת מכתב לפסיכיאטר המחוזי הינה מחשבה מפחידה ומטרידה ביותר" עוד נקבע כי גם הפסיכיאטר המחוזי צריך לוודא היטב כי "הראיות לכאורה" המוצגות בפניו יהיו מספקות (פס"ד פלוני, מס' 6 ברשימה).

תאור מקרה א'

הרישומים הבאים מתייחסים לחולה שהפסיכיאטר המטפל בו הגיע למסקנה כי מצבו מחייב בדיקה כפויה.

המקרה פורסם בכל כלי תקשורת אפשרי- חלקכם ודאי תכירו.

אדם ללא עבר נפשי למעט מספר בקורים בודדים אצל פסיכולוג לצורך התייעצויות כאלו ואחרות.

עד לאשפוז הוא תיפקד בסה"כ- היה קצין בצבא, סיים למודים אקדמאיים, הקים מפעל והעסיק עובדים תחתיו. הוא גם עבד כמאבטח ומעולם לא עשה שימוש לרעה בנשקו האישי.

"חברתו" הודיעה לפסיכיאטר שלו שהוא מחזיק באקדח טעון ברשיון ויש חשש שיעשה בו שימוש.

הפסיכיאטר לא ראה את החולה חצי שנה אך כתב מכתב לפסיכיאטר המחוזי והמליץ להוציא הוראה לבדיקה כפויה.

שקף 10:

"אמש קיבלתי דיווח ממי שמגדירה עצמה כבת זוגו של (פלוני), לדבריה בימים האחרונים הוא מתנהג באופן מוזר, מדווח על מחשבות שוא...קשר עם חייזרים מעולם חיצון והזיות שמיעה, לפי דיווחה יש לו אקדח טעון ברשיון ויש חשש שיעשה בו שימוש. מכיוון שלא בדקתי אותו לאחרונה והיות שיש סיכון פיזי לעצמו ולאחרים נראה לי שיש להוציא הוראת בדיקה כפויה".

ואכן הפסיכיאטר המחוזי הוציא הוראה כזו.

התובע מתאר כי נלקח לעיני שכניו, התבזה, הגיע לחדר מיון לבדיקה- התנגד- נקשר ומכאן כדור השלג התגלגל.

החולה אושפז 38 יום.

לטענת התובע-

מדובר בבת זוג שהוא דחה אותה ורצתה להתנקם בו...

אשפוז ראשון בחייו

נלקח לתדהמתו לאשפוז ע"י 10 אנשי צוות בליווי אנשי מג"ב- לעיני שכניו- התבזה.

טראומת האשפוז דרדרה אותו וכיום הוא שבר כלי, לא השתלב בעבודה, לא מצליח להשתקם, איבד את רשיון הנהיגה שלו וה"סטיגמה" של חולה נפש דבקה בו.

התביעה הוגשה כנגד:

הפסיכיאטר בקהילה שהמליץ על בדיקה כפויה.

הפסיכיאטר המחוזי שנעתר

בית החולים שאשפז.

מומחה בימ"ש קבע 15% כתוצאה מטראומת האשפוז.

בביהמ"ש כמובן עלתה השאלה האם אושפז כדין? האם היתה אידיקציה רפואית לאשפוזו? ואם נלך קצת אחורה- האם בכלל בדיקתו הכפויה היתה כדין?

נבדוק אם התקיימו התנאים לבדיקה כפויה:

1. מחלת נפש יש? לא צויין

2. מסוכנות יש? אפשר להתווכח על זה. אם מחזיק אקדח ברשיון זה מעיד על מסוכנות??

3. סירוב לבדיקה יש? לא תועד (הפסיכיאטר דוקא טען כי הציע לאם בדיקה מרצון והחולה ישן).

התיק הסתיים בפשרה (חסויה).

תאור מקרה ב'

(פס"ד פלוני, מספר 6 ברשימה הביבליוגרפית.

שקף11 - 12 פה הרופא שהמליץ על בדיקה כפויה דוקא כתב: מסרב בעקביות להיבדק ע"י פסיכיאטר"

האם זה מספיק? מסתבר שלא משום שהדברים בוססו על מכתב המשפחה ולא הרופא הציע בעצמו לחולה להיבדק.

שקף 13 ביהמ"ש קבע: למקרא פנייתו לפסיכיאר המחוזי עולה כי די במכתב של בן משפחה כדי לגרום לבדיקתו של אדם בכפייה ומצב זה הוא בלתי נסבל בעליל... הרופא הסביר את בקשתו למתן הוראת בדיקה כפויה ודחופה בכך שהחלה מסרב בעקביות ליבדק ע"י פסיכיאטר, יגעתי ולא מצאתי במכתב האב אנפורמציה מעין זו".-

אשפוז כפוי

שקף 14 כדי להורות על אשפוז כפוי דחוף צריך 3 תנאים (תקנה 9):

1. מחלת נפש

2. מסוכנות (סיכון פיזי מיידי)

3. קשר סיבתי בינהם

תנאים 1-2= זהים לתנאים לבדיקה כפויה, למעשה הבדיקה הכפויה צריכה לאשר מחלת נפש ומסוכנות.

תנאי 3= יש לודא שהמסוכנות אכן נובעת ממחלת הנפש ולא למשל מעבריינות שהגורם שצריך לטפל בה הוא המשטרה.

באשפוז כפוי לא דחוף- רק תנאי המסוכנות משתנה (סיכון לא מיידי).

סעיף 9 מתוך חוק טיפול בחולי נפש בנושא אשפוז כפוי

אשפוז כפוי הוא מן המצבים הבודדים המאפשרים שלילת חופש של אדם לא עקב מעשה שעשה/ שנחשד בו אלא על סמך מעשה עתידי שהוא עלול לעשות.

למטפל אין שיקול דעת להשאיר חולה באשפוז כפוי בגלל סיכון להחמרה אפשרית בעתיד, המבחן הוא כעת, כרגע.

ביהמ"ש העליון קבע כי אשפוז שלא בהסכמה ושלא כדין זה לא מחדל טכני בלבד. דרישות החוק לטפול בחולי נפש באות לודא שלא יעשה שימוש שרירותי או בלתי מוצדק בסמכות מרחיקת הלכת שהחוק מאפשר אותה- הסמכות להגביל או לשלול את חירותו הפיסית של הפרט. אין להתייחס לדרישות אלו כאל פורמליות ביורוקרטיות אלא יש לראות בהן ערובה לשמירה על זכותו הבסיסית של הפרט לחופש תנועתו. לפיכך יש להקפיד בהפעלת החוק בקלה כבחמורה. כדי לוודא שלא תישלל חירותו של אדם בקלות דעת או בשרירות לב או על דרך של שגרה מעוותת, קבע החוק גבולות ותנאים שמחייבים (פס"ד מזל כרמלי, מספר 5 ברשימה.

חשוב לדעת- גם אם הטיפול הכפוי היה מוצדק, ויותר מכך- גם אם הטיפול הצליח ומצב החולה הוטב, עדיין האשפוז הכפוי כפוף לבקורת שפוטית ואם ימצא כי נפל פגם באשפוז הכפוי, עשויה לקום לחולה הזכות לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

בעבר, כשעדיין לא היה קיים מושג כזה בדיני הנזיקין- פגיעה באוטונומיה, אז רק במקרים של אשפוז כפוי לא חוקי שגרם נזק , רק אז היתה עילת תביעה. ולכן היה קל יותר להתמודד עם תביעות מסוג זה.

הנתבעים היו אז נוהגים לטעון להגנה מפני עוולה של "כליאת שוא" הגנה מכח סעיף 27 (3) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח- 1968 שלפיו יש הגנה לנתבע מפני עוולת כליאת שוא אם :

1.התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו,

2 שלילת חירותו היתה, או נראה שהיתה, נחוצה באופן סביר להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים

3. ובוצעה בתום לב ובלי זדון".

ואכן בתביעות שנדונו בעידן של החוק הישן מ- 55 תביעות כאלו נדחו – גם כאשר ביהמ"ש מצא כי האשפוז אינו חוקי- בזכות הגנה זו:

בפס"ד ירמלוביץ (מס' 4 ברשימה) ביהמ"ש המחוזי חייב את הפסיכיאטר המחוזי בפיצויים שכן קבע כי הוראת האשפוז ניתנה שלא כדין בהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי לבדוק את החולה.

בביהמ"ש העליון נהפך פסה"ד, ביהמ"ש העליון שוכנע כי יש הגנה כיוון שהאשפוז היה נחוץ באורח סביר ונעשה בתו"ל וללא זדון ולכן נקבע כי הוראת האשפוז הוצאה שלא ברשלנות.

כך גם בע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מד"י פ"ד מ"א (3) 757 – פס"ד משנת 87'- ביהמ"ש שוכנע כי המערערת היתה באופן אובייקטיבי חולה בנפשה והמשך אשפוזה נעשה בסבירות, בתום-לב וללא זדון ובמטרה למנוע נזק לה או לאחרים...".

כיום אם נפל פגם חוקי באשפוז הכפוי זכאי החולה לפיצוי בגינו אף אם היה מוצדק רפואית ואף אם היטיב את מצבו.

פס"ד פלוני מס' 6 ברשימה

אשפוז בשלוותא– מיום 28.6.00 למשך 50 ימים.

אדם ללא הסטוריה פסיכיאטרית שחלה ירידה הדרגתית בתפקודו:

עסק בשיפוצים ואיבד לקוחותיו בהדרגה.

ניתוק חברתי גמור

מסתגר

אורח חיים ביזארי- חי בזוהמה בלתי נסבלת, גידל ג'וקים כחיות מחמד שהסתובבו בחדרו ועל מיטתו, חימם את חדרו למענם ואיים להרוג מי שיפגע בהם (כך לדברי בני משפחתו).

ביהמ"ש נתן צו הרחקה כנגדו ומאז הוא התגורר בחורשה סמוכה לבית הוריו.

לאור הנסיגה במצבו> בני משפחתו חששו לשלומו (לא אכל בצורה מסודרת והיה חלש) וגם חששו שיפגע בהם ופנו לפסיכיאטר בקופת החולים> ניתנה הוראה לבדיקה כפויה.

בדיקה כפויה בשלוותא: נמצא כי מצבו מצריך אשפוז כפוי לא דחוף.

הוא הגיש ערר. שקף 15 וכתב "לאחר שציינתי את כל האמור אינני רואה שום סיבה להגיע פיזית לוועדה וכל שאלה או בירור שאתם מעוניינים לבצע יכול להתבצע במקום בו אני שוהה קרוב לחיות המחמד שלי עליהם אני משגיח ושומר" בתודה מראש, ..

בינתיים עיכבו את בצוע ההוראה לאשפוז כפוי לא דחוף (מחכים 24 שעות– תקנה 13)

הזמינו אותו לדיון בערר בפני ועדה פסיכיאטרית וכתבו לו שקף 16 "אם תחליט לא להגיע לערר הוראת האשפוז תופעל".זאת אומרת הזהירו אותו!!

החולה לא הגיע לדיון בערר.

משלא הגיע- ביררו עם אחיו טלפונית ונמסר שחשב שפקס מספיק ושלא היה לו בנזין לרכב שקף 17.

> בנסיבות אלו הופעלה הוראת האשפוז.

החולה אושפז 50 יום עד להתערבות האגודה לזכויות האזרח שאז שוחרר (ולא משיקולים רפואיים).

הוגשה תביעה כנגד הפסיכי המחוזי+ הועדה הפסיכיאטרית, אשר יוצגו על ידי.

טענת התביעה- אשפוז לא חוקי כי הערר לא נדון לגופו.

אנו טענו להגנתנו:

1. בהזמנה לערר הזהרנו את החולה בכתובים שעליו להגיע לדיון בערר שאחרת הוראת האשפוז תופעל ובכל זאת בחר שלא להגיע !

2. כשלא הגיע- ביררנו טלפונית ורק אח"כ הפעלנו את הוראת האשפוז.

3. ובנסיבות אלו מה לתובע כי ילין??

שקף 18 בפס"ד מיום 10.6.08 ביהמ"ש הכיר בפגמים שנפלו- באשפוז התובע ללא שנדון הערר שהגיש וקבע כי האשפוז בששת ימי האשפוז הראשונים אינו חוקי . וזאת למה?

ציטוט מתוך פסק דין פלוני משנת 2008, בנושא אשפוז לא חוקי כתוצאה מהתרחשותו למרות שהמטופל לא התייצב בפני ועדה פסיכיאטרית

פס"ד זה מדגים עד כמה ביהמ"ש עומד על זכויותיו של החולה, ולא מסתפק בהבאת המידע בכתב לעיון החולה אלא מצפה למתן הסבר ברור יותר.

מנגד- ביהמ"ש דחה למעשה את טענת התובע כי הפגמים בתחילתו של האשפוז הופכים את האשפוז כולו- 50 יום- לאשפוז בלתי חוקי, יוצא שחיוב המדינה יסתכם בפיצוי בגין ששה ימי אשפוז בלתי חוקי בלבד (ולא 50 ימי אשפוז בלתי חוקי כטענת התביעה).

כעת- תלוי ועומד ערעור בשאלה אם הפגמים שנפלו בתחילת האשפוז פוגמים בחולה. על כן לא אתייחס לשאלה זו.

תביעות בגין אי אשפוז חולה

בתי המשפט מזהירים מפני ההשפעה ההרסנית של אותם מקרים בהם הרופא אשפז את החולה, פגע בחירותו של החולה לחינם, מבלי לבדוק לעומק אם באמת מתקיימים התנאים המצדיקים שלילת חירותו.

במקרה ההפוך, כאשר מופעל שיקול דעת ומתקבלת החלטה שלא להפעיל את מערכת האשפוז הכפוי, שאז עשויות לבוא התביעות ההפוכות- בטענה כי האורות האדומים שהיו הצדיקו אשפוז כפוי וההימנעות מאשפוז גרמה לנזק כגון תקיפת החולה את צ"ג.

לעיתים קרובות המשפחה/ החולה לוחצים לשחרר את החולה מהאשפוז. במצב זה על הצוות להחליט האם מצב החולה מצדיק אשפוז כפוי. האם התקיימו התנאים.

אם יש עילה לאשפוז כפוי- החולה יאושפז, ולא- ישוחרר תוך החתמת החולה על כך שידוע לו ששחרורו על פי רצונו ובניגוד להמלצות, בדר"כ- יחתימו גם בן משפחה שמתחייב לטפל בו או לקחת אותו לטיפול בקהילה, או שלוקח עליו את האחריות וישגיח עליו.

מי מוסמך להאריך אשפוז? לאן נערער על כך?

שקף 19-

למי הסמכות להאריך אשפוז ולכמה זמן?

פסיכיאטר מחוזי= הוראת אשפוז ל- 7 ימים ראשונים, ואח"כ עד 7 ימים נוספים (ס' 10 א' - ב' לחוק)

ועדה פסיכיאטרית= עד 3 חודשים נוספים, ואח"כ 6 חודשים נוספים מעת לעת (ס' 10 ג' לחוק)

שקף 20-

לאן מגישים ערר?

ערר על החלטות פסיכיאטר מחוזי מוגש לועדה הפסיכיאטרית.

ערר על החלטות הועדה הפסיכיאטרית מוגש לביהמ"ש מחוזי (דן יחיד).

ציטוט מתוך רע

נקודת ההשקה הזו בין השחרור מאשפוז לבין תחילת טיפול בקהילה התבררה כנקודה מאוד רגישה. משרד הבריאות הוציא נהלים שמסדירים את הטיפול בחולה בנקודה זו.

נקודות ממשק- העברת מידע ורצף הטיפול בחולה הפסיכיאטרי ובפרט כשיש סכנה להתאבדות

הספרות הרפואית מלמדת כי אדם שביצע נסיון אובדני מצוי בסיכון גבוה יותר לבצע נסיון התאבדות חוזר.

ישנם נהלים מספטמבר ומדצמבר 2009 שעוסקים בשתי נקודות זמן בטיפול בחולה שניסה להתאבד:

  1. בין קבלת החולה הפסיכיאטרי במיון ועד אשפוזו במחלקה.
  2. בין שחרורו מביה"ח ועד שמגיע לטפול בקהילה.

הנהלים עוסקים בחשיבות העברת המידע הרפואי ורציפות הטיפול בחולה בעיקר לאחר נסיון אובדני.

נוהל העברת מידע רפואי ורציפות טיפול באדם לאחר ניסיון אובדני

שקף 21- 22 העברת מידע ורצף הטיפול בחולה עם סיכון להתאבדות

נהלי משרד הבריאות מספטמבר ומדצמבר 2009 קובעים:

בקבלתו-

בהגיעו למיון יחליט פסיכיאטר יועץ אם יש צורך בשמירה מיוחדת. עד אז יהיה בהשגחה.

יש לוודא שסביבת הטיפול בטוחה ולא מאפשרת מעשה התאבדות חוזר.

הוראות הפסיכיאטר במיון יהיו בתוקף עד לבדיקת פסיכיאטר במחלקה.

בהיעדר התוויה לאשפוז – יושהה החולה (במיוחד קטין) 24 שעות לצורך התערבות וטיפול ראשוניים ותיאום השחרור עם גורמי הקהילה.

בשחרורו-

תהליך השחרור מאשפוז יכלול תיאום מועד לקבלת החולה בקהילה. מכתב השחרור יכלול את מועד הביקור שנקבע, הכתובת ומס' הטלפון ויצורף אליו מכתב הפניה אל רופא הקהילה.

על הגורם בקהילה לוודא הגעת המטופל לפגישה. במידה והחולה לא הגיע עליו לברר מיידית סיבת אי הגעתו ולדווח לפסיכיאטר המחוזי.

עוד קובעים הנהלים כי בי"ח רשאי להסתייע באופן שגרתי באנשי אבטחה לצורך שמירה והשגחה על חולה אובדני.

סטטוס השגחה – הדרגות השונות

ישנן תביעות רבות בטענה שההשגחה לא הספיקה, לדוגמא:

אשפזתם את החולה במחלקה פתוחה במקום סגורה.

אשפזתם במחלקה פתוחה- אך לא השגחתם השגחה יתירה- כמו הסתכלות מיוחדת והשגחה מיוחדת.

הנזק- התאבדות

אונס

תקיפת חולה אחר

שקף 23

הסתכלות מיוחדת

מחייבת את הצוות הסיעודי לדעת בכל עת על מקום הימצאו של החולה (תקנה 25 לתקנות לטיפול בחולי נפש).

השגחה מיוחדת

מחייבת את הצוות הסיעודי להיצמד ולא לעזוב את החולה לרגע (תקנה 26 לתקנות לטיפול בחולי נפש).

מה ההבדל?

הסתכלות מיוחדת היא מעין "דרגת ביניים" שבה יש לקיים מעקב יותר צמוד מהמקובל לגבי מאושפז רגיל, אין צורך בקשר עין עם החולה אלא צריך רק לדעת היכן הוא מצוי, ניתן לאפשר לחולה להיכנס לחדרו/ לשרותים/ למקלחת ולא להיכנס איתו.

הנוהג לגבי "הסתכלות מיוחדת" היה שהחולה לובש פיג'מה, נאסרת עליו היציאה מהמחלקה. הצוות הסיעודי עוקב אחר מקום הימצאו ומדי 1/2 שעה גם משוחח עם החולה לשלומו.

כמובן שאין באפשרות סטטוס זה- הסתכלות מיוחדת- כדי למנוע הרמטית אפשרות להתאבדות אך המדובר בשמירה יותר אינטנסיבית לעומת חולה "רגיל" במחלקה.

לעומת זאת בהשגחה מיוחדת יש ממש להיצמד פיזית לחולה ולא לעוזבו גם למקלחת/ לשרותים.

תביעות בגין השגחה לא נאותה על חולים

סוג נוסף של תביעות שמוגשות כנגד פסיכיאטרים הן בטענה של חוסר השגחה מספקת: אושפזתי, הייתי בחזקתכם ובכל זאת קרה לי ארוע שלא צריך היה לקרות- אונס, נסיון אובדני/ התאבדות "מוצלחת" וכד'.

במקרים אלו עולה השאלה האם הטיפול וההשגחה הספיקו?

אולי היה מקום לאשפז את החולה במחלקה סגורה ולא פתוחה?

אולי היה מקום לשים את החולה בסטטוס של השגחה מיוחדת ולא הסתכלות מיוחדת? וכו'

חשוב להבין שיש יתרונות וחסרונות לכל החלטה- במחלקה פתוחה אמנם הסיכוי להתאבדויות מוצלחות עולה כי אמצעי התאבדות הינם זמינים (כגון שרוך/ סכין מטבח/ חגורה/ תליה על עץ בחצר/ תליה במקלחת). מקובל שלא להפוך את המחלקות הפסיכיאטריות לכלא ומטרה היא לשמור על צלם אנוש.

גם במחלקה סגורה כבר היו התאבדויות מוצלחות- אך בהיקף פחות ללא ספק. במחלקה סגורה הסיכוי להתאבדות מוצלחת קטן יותר אך מאידך- אופי הפסיכופתולוגיה והאלימות והתוקפנות גבוהים יותר, הסיכון לאינוס גבוה יותר.

כך שאין למהר ולהכניס חולה למחלקה סגורה אלא אם יש הכרח בזה. ובכלל המגמה היא לשים את החולה במסגרת הכי פתוחה שאפשר כאמור.

ההחלטות הטיפוליות חייבות להיות מ י ד ת י ו ת.

תקיפה

בת.א 1327/84 (מחוזי-ת"א) עזבון המנוחה שולמית עיני ואח' נ' משרד הבריאות (מס' 12 ברשימה הביביליוגרפית) דחה כב' השופט טלגם תביעת עזבונה של מאושפזת במוסד פסיכיאטרי אשר הותקפה ע"י מאושפז אחר, בקובעו כי "השגחה אין פרושה יכולת למנוע כל אפשרות תקרית, ותקריות מקריות ומתפרצות תיתכנה- ואינן בגדר רשלנות, כל עוד קוימה השגחה" (עמ' 8 רישא לפסה"ד).

אונס בין כותלי ביה"ח

אונס במחלקה פסיכיאטרית ע"י מטופל או אפילו ע"י איש צוות (וכבר היו מקרים)- גם הוא מסוג הארועים שמעלים השאלה האם ניתן היה למנוע?

כמובן שיש לבדוק אם הכשל התפקודי של הצוות הסיעודי נבע מרשלנות? חסר בכח אדם? חוסר התייחסות לסימנים מקדימים? אזורי מחלקה מוסתרים ובמיוחד אזורים רגישים במחלקה כמו שרותים ומקלחות?

אם למשל יתברר שהיה שקט מופתי במחלקה ללא כל דבר חריג, אז לא היה בידי הצוות למנוע הארוע ולא היתה כאן כל רשלנות.

בשעתו הוקמה ועדה של משרד הבריאות בעקבות ריבוי מקרי אונס והיא המליצה לשקול הקמת שתי מחלקות חד מיניות סגורות בכל מרכז רפואי או לפחות במחוז, על מנת לאפשר הגנה מיטבית על חולים ברי ניצול- מחד, או בעלי פוטנציאל תקיפה- מאידך.

עם זאת, המדיניות של קיום מחלקות מעורבות ללא הפרדה בין המינים בבתי החולים הפסיכיאטריים- מקובלת בארץ ובעולם – מזה עשרות שנים, וההמלצה למחלקות חד מיניות היא כמובן בנוסף ולא במקום.

התאבדות

בעבר כל תביעות המתאבדים בין כותלי ביה"ח- התקבלו והטענה לאשם תורם- נדחתה.

הדסה נ' גלעד, מס' 8 ברשימה הביביליוגרפית: חולה שסבל מדכאון והתאבד בעת אשפוזו- התביעה התקבלה, ביהמ"ש העליון קבע בפס"ד מיום 20.6.99:

שקף 24

ציטוט מתוך פסק דין שניתן בשנת 1999 בנושא התאבדות בעת אשפוז פסיכיאטרי

מאז- שורה של פסקי דין שקיבלו תביעות של עזבונות מתאבדים- על בסיס הדסה נ' גלעד-

אזולאי שי נ' מדינת ישראל, מס' 9 לרשימה הביבליוגרפית:

חולה שהתאבדה בעת אשפוזה- הנתבעים לא חלקו על שאלת אחריותם (היה דוח קשה של ועדת בדיקה) וביהמ"ש הכריע רק בנוגע לאשם התורם של החולה- הנתבעים טענו כי המנוחה מסרה מידע חלקי באשר לנסיונות התאבדות שעשתה בעבר.

ביהמ"ש שלל אשם תורם וסירב לסטות מהעקרונות שנקבעו בפרשת הדסה נ גלעד- השופטת פלפל- מחוזי ת"א- פס"ד מיום 18.2.07:

"נקודת המוצא , אם כן, היא שאכן התרשלו הנתבעים....המדובר בחולה מאושפזת במצב לא יציב, שאפילו לא ניתן לייחס לה רצון קונקרטי איזהשהוא ובודאי שלא אשם תורם".

הדסה נ' אסרף, מס' 10 ברשימה הביבליוגרפית:

אישה שסבלה מדכאון לאחר לידה, אושפזה במחלקה פסיכיאטרית, ברחה מהמחלקה והתאבדה בקפיצה בין גלגלי אוטובוס.

נקבע כמובן שאין זו תאונת דרכים משום שהקפיצה היתה "במתכוון"..

עוד נקבע שהדסה אחראית כלפי התלויים בשל חוסר זהירות ורשלנות המתבטאת בכך שהמנוחה הצליחה לחמוק מביה"ח ולהתאבד.

רוזובסקי נ' מדינת ישראל, מס' 11 ברשימה הביבליוגרפית:

מאושפז עם היסטוריה של נסיונות התאבדות- באברבנאל שניסה להתאבד בקפיצה מקומה רביעית ונחבל קשות.

שוב חזרו על העקרונות של הדסה נ' גלעד > התביעה התקבלה, נקבע כי ביה"ח לא טיפל באופן נאות בחולה, לא איבטח אותו מפני עצמו על אף שידע על הסיכון מפני חזרת הנסיונות האובדניים.

יניב ידיד נ' מד"י:

מתנדב במשמר האזרחי שניסה להתאבד תוך שמוש בנשק של המשמר האזרחי- פס"ד של ביהמ"ש העליון:

ביהמ"ש קבע כי המשמר האזרחי בנוי בעיקר על מתנדבים, בכללם נערים. הפקדת נשק בידי מתנדבים בכלל ובידי נערים בפרט כרוכה בסכנות הן למתנדבים הן לכלל הציבור.

מכוח אחריותו להפעלת המשמר האזרחי, ובמסגרת זו לחימושם של המתנדבים, חלה על המשרד לבטחון הפנים חובת זהירות הן כלפי המתנדבים הן כלפי הציבור הרחב. קידום פני הסכנות מחייב, בין היתר, לקבוע נוהלי בדיקה מתאימים להגדרת כשירותם של המתנדבים. הממונים על סיוד המערער אישרו את גיוסו אף שלא הומצא להם מסמך המאשר את הפרופיל הרפואי שנקבע לו, שהיא דרך סבירה לאשר את מצב בריאותו של מתנדב. ביהמ"ש קבע כי בכך הפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם עלפי המערער, יתר המתנדבים והציבור הרחב.

אחריות הממונים מוטלת גם על המשרד לבטחון הפנים. אלא שביהמ"ש פסק כי ניסיונו האובדני של המערער חרג מגדר הסיכונים שהממונים על המערער היו עשויים לצפות מראש. לפיכך בנסיבות העניין אין לייחס להם הפרת החובה הקנוקרטית כלפי המערער

אסתר חיון ז"ל נ' בי"ח לבריאות הנפש פרדסיה ואח:

השינוי במגמה הזו הגיע בשנת 2009, אז לראשונה נדחתה תביעה של מתאבדת.

היה לי הכבוד לייצג בתביעה הזו את ביה"ח לב השרון בפרדסיה ולהוביל לדחיית התביעה.

צריך להבין שעד אז התחושה היתה מאוד קשה בקרב המטפלים הפסיכיאטרים- כל שהם מסוגלים לעשות הוא ללוות את המטופל במצוקתו ולעשות כל שביכולתו המקצועית כדי למנוע נסיון התאבדות נוסף. % מסוים מצליח להתאבד חרף טיפול מיטבי. זה המקובל בקרב הפסיכיאטרים.

הצוותים חשו מתוסכליםבקרות התאבדות וחשופים לתביעות רשלנות.

בקרב בתי המשפט הרוח שנשבה היתה שונה לגמרי וכאמור- כל תביעות המתאבדים- התקבלו.

המנוחה אסתר חיון ז"ל הגיעה לביה"ח פרדסיה לאחר נסיון אובדני.

בקבלתה נשללו כוונות אובדניות.

לאור הנסיון האובדני שבגינו היא הגיעה לאשפוז הציעו לה אשפוז במחלקה סגורה. היא ובעלה התנגדו לאשפוז במחלקה הסגורה, מה גם שצוות המחלקה הפתוחה הכיר אותה מאשפוזים קודמים והיא שיתפה בעבר פעולה עם הצוות הזה.

בסופו של דבר היא אושפזה במחלקה פתוחה, בסטטוס של "הסתכלות מיוחדת".

במהלך האשפוז היא נטלה מצית והציתה את עצמה. כשנשאלה מדוע עשתה המעשה השיבה ששמעה קול שפקד עליה לשרוף את עצמה.

בחלוף שבועיים היא נפטרה מסיבוכים הכוויות.

עיקר טענת התביעה היתה-

מדוע לא אושפזה המנוחה מלכתחילה במחלקה הסגורה, חרף נסיונות אובדניים קודמים וחרף מצבה הנפשי בקבלתה?

מדוע לא שמתם אותה תחת השגחה מיוחדת לכל הפחות- היא הרי שמעה קולות פוקדים?

המנוחה שמעה קולות לפני הארוע – קולות אלו היו צריכים להיות נורות אזהרה!

אני ייצגתי את ביה"ח וטענת ההגנה העיקרית היתה שהופעל שיקול דעת סביר, ההחלטות שהתקבלו היו יפות לשעתן, גם אם לא הצליחו למנוע התוצאה הטראגית. לא כל טעות היא רשלנות.

לגבי הקולות ששמעה- לא היו אלו קולות פוקדים.

ביהמ"ש לא הסתיר את הקושי שלו לפסוק במקרה טראגי זה כאשר התוצאה הכואבת שאירעה בדיעבד ידועה ומונחת בפניו.

בתיק זה התיעוד הקל מאוד על ההגנה משום שנתן ביטוי לכל השיקולים בהחלטה אם לאשפה במחלקה סגורה או פתוחה. הן סיכום המחלה והן התיעוד מזמן אמת.

שקף 25- לאחר קבלתה נבדקה בישיבה קלינית מחלקתית על ידי מנהל המחלקה והפסיכיאטר המחוזי, נשקלה אפשרות להמשך טיפול במסגרת מוגנת אך בהתחשב בכך שקיים קשר חזק עם המטפלים (במחלקה הפתוחה) ושיתוף פעולה מצידה ועל סמך נסיון טיפולי בעבד ותגובה טובה ומהירה לטיפול התרופתי, כמו כן בהתחשב בהתנגדות למסגרת מוגנת מצד החולה ומצד בעלה הוחלט על המשך טיפול במסגרת פתוחה.

שקף 26- גם בזמן אמת תיעדו כל השיקולים: "מחשבות אובדניות ללא תכנון...חולה שמוכרת לנו... יש לציין שבעבר הגיבה מהר וטוב לטפול תרופתי. הסכימה לאשפוז במחלקה פתוחה,.. התנגדות בעלה לסגירה..".

לגבי הקולות ששמעה- לא קולות פוקדים, פעם ראשונה שהיה קול פוקד- בארוע.

שקף 27, 28, 29 ובמיוחד שקף 28- שומעת קולות של אמא שלה שאמרת שהיא לא אימה, שומעת קולות של אלוהים- יש לה כוחות עליונים שקיבלה ממנו והוא יכול להשפיע על החשיבה שלה.

מוסרת ששומעת קולות של אימה הקוראת לה לעזרה ומדברת איתה (האם נפטרה לפני מס' שנים).

רישומים מפורטים אלו סייעו להוכיח טיב הקולות ששמעה, כך הוכחנו שהפעם הראשונה שנשמעו קולות פוקדים זה היה בעת הארוע= חוסר יכולת לצפות מראש. וחוסר יכולת למנוע.

שקף 30 – 31 - מתוך פסה"ד...התביעה נדחתה.

ביהמ"ש ראה בהתחשבותו הרבה של הצוות ברצונה של המנוחה (שסירבה לאשפוז במחלקה סגורה), בנוקטו באמצעי הפחות מגביל (מחלקה פתוחה ולא סגורה, הסתכלות מיוחדת ולא השגחה מיוחדת), כתולדה של שיקול דעת ענייני, המתחשב בחובת מציאת פתרון טיפולי מידתי וראוי.

נקבע כי יש בחוק ובתקנותיו העדפה ברורה של עקרון הפעלת שיקול הדעת המידתי, תוך קבלת סיכונים, על פני עקרון מניעת הסיכונים בכל מחיר.

לפסה"ד חשיבות רוחבית גם בענין האיזון בין שמירה על החולה לזכויותיו כאדם ו/או לשיקומו:

ביהמ"ש קבע כי פיקוח אישי שוטף יכול היה למנוע את התוצאה הטרגית בענייננו אך מטיבו, לא רק שמחייב יותר משאבים, אלא שפגיעתו האישית במטופל, רבה.

במקרה של אסתר חיון- הרשומות המפורטות והעדויות המשכנעות (עדויות "עקביות ומשכנעות") סייעו בידינו להביא להדיפת התביעה.

הערעור נדחה מטעמים טכניים- אי תשלום אגרה

חובת דיווח של מטפל על מסוכנות מטופל

המטפל באדם שעלול לסכן את עצמו או את זולתו בנהיגה או בנשיאת נשק- מוטלת עליו החובה לדווח, יש חוזרי מנכ"ל בנושא זה, פקודת התעבורה מתייחסת לכך, וחוק כלי ירייה.

שקף 32 (ליפניסצקי אלכסיי נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ)

מאבטח נורה על ידי חברו לעבודה.

הם היו מסוכסכים שכן היורה "הלשין" על התובע למעסיקו, ובכך גרם לפטורי התובע.

התביעה הוגשה כנגד 1. היורה 2. חברת האבטחה 3. מטפליו הפסיכולוגים של היורה.

נטען שהיורה היה מעורער בנפשו, לא היה מקום לקבלו לעבודה כמאבטח ומטפליו היו צריכים לדווח למשרד הבריאות על מצבו הנפשי לפי ס' 11א' לחוק כלי יריה.

הש' עמית- אז במחוזי חיפה, דחה התביעה כנגד כל הנתבעים למעט היורה עצמו, בקובעו כי בזמן אמת לא היה בנתונים שעמדו בפניו דבר שהעיד על מסוכנות פוטנציאלית של היורה.

הש' עמית קבע:

ציטוט דברי השופט עמית מתוך פס

הפיצוי

הפיצויים הנפסקים משתנים מאוד בתביעות אלו.

אם מדובר בהתאבדות של חולה פסיכיאטרי- עולה השאלה מה פוטנציאל השתכרותו אם בכלל. אם אין לו- יפסק נזק בלתי ממוני בלבד בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.

אם מדובר בתקיפת צ"ג- לפי הנזק שנגרם לצ"ג, כמו כל תיק.

אם מדובר באשפוז שלא כדין- 5,000 שח לכל יום אשפוז כפוי לא חוקי (פס"ד פלוני, מס' 6 ברשימה).

<< חזרהביטולשמור

© כל הזכויות שמורות לעו"ד איילת סבג | דרך מנחם בגין 144, תל אביב 6492102 | טל'. 03-7515160 | פקס. 03-7510160 | דוא"ל: ayelet@sabaglaw.co.il
אפשרות לפגישות בחיפה (שדרת פל ים 7) בנצרת (פאולוס השישי 46) ובבאר שבע (מגדל הרכבת, בן צבי 10) בתיאום מראש **



לפניות או ייעוץ ראשוני ללא תשלום חייגו 03-7515160 , או השאירו פרטיכם: