מיקרוטראומה כפגיעה בעבודה

כמענה לאי הצדק הזה פותחה פיקציה משפטית: תורת הפגיעות המצטברות (מיקרוטראומה) לפיה ניתן להכיר בתאונה המקנה זכות לגמלאות גם כאשר לא מדובר במקרה תאונתי חד פעמי (כמו מכה, חבלה, פעלת כח חיצוני כלשהוא), אלא בצירוף של מקרים (פגיעות זעירות) שכל אחד מהם הוא בעל אופי "תאונתי" הגורם לנזק זעיר שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גורמים לפגיעה של ממש ולנזק הרי המדובר ב"מיקרוטראומה".

נהוג לדמות את הנזקים הזעירים הללו כטיפות מים המטפטפות על סלע עד להיווצרות חור, זאת אומרת החור לא נוצר כתוצאה מזרם מים שוטף אלא מטפטוף.
יש להוכיח אם כן סדרה של ארועים קטנים, בני הפרדה והבדלה זה מזה, שלכל אחד אופי תאונתי במובן של "תאונת עבודה", סדרת פעולות שכל אחת מהן יכולה לכאורה להוביל לנזק זעיר.

ניתן לסכם ולומר כי במסגרת תביעה להכרה בפגיעה בעבודה על דרך תורת המיקרוטראומה יש להוכיח שניים:

א. התשתית העובדתית- תנועות זהות ונשנות בתדירות גבוהה ובמשך זמן ממושך במסגרת העבודה.

ב. התשתית הרפואית- אם הונחה התשתית העובדתית ימנה בית הדין מומחה יועץ רפואי שיקבע אם התנועות הזהות ונשנות אכן גרמו לפגיעה, דהיינו שקיים קשר סיבתי בין הפגיעות לבין הנזק.

הכרה בפגיעה בעבודה על פי תורת ה"מיקרוטראומה" מהווה מעין מפלט אחרון למי שאינו יכול להצביע על ארוע תאונתי או על מחלת מקצוע ספציפית כגורם למחלתו ולנזקו.

חוק הביטוח הלאומי מגדיר "פגיעה בעבודה" כ"תאונת עבודה או מחלת מקצוע". זאת אומרת שכדי שתקום עילת תביעה, על הנפגע להוכיח כי נפגע בתאונת עבודה או שחלה במחלת מקצוע.

כדי שחבלה תוכר כ"תאונת עבודה" צריכים להתקיים ארבעה תנאים:

א. חבלה
ב. כתוצאה מתאונה, כלומר ארוע פתאומי שניתן להגדירו בזמן ובמקום
ג. עקב עבודה
ד. תוך כדי עבודה

באשר למחלת מקצוע, המחוקק מונה רשימה סגורה של מחלות שנחשבות כמחלות מקצוע.

הקושי נובע מכך שישנן מחלות הקשורות לעבודה אשר טרם הוכרו כמחלות מקצוע, דבר שיוצר אי צדק כלפי מבוטחים מסויימים.

כך למשל בפגיעות גב:
אם ניטול לדוגמא מקרה של עובדת נקיון שחשה במהלך עבודות הנקיון בהתקף כאבים ופנתה לטיפול, עובדת זו פנתה לביטוח הלאומי ולא הוכרה כנפגעת עבודה משום שאין המדובר בחבלה מתאונה, כלומר לא היה פה ארוע פתאומי, לא היה ארוע מוגדר ומיוחד באותו יום שבו פרץ התקף הכאבים.

כטענה חלופית ביקשה אותה עובדת נקיון להכיר בנזק האורטופדי בגב ובצוואר כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה. ביהמ"ש קבע כי למרות שעבודתה מאופיינת במאמצים פיזיים עדיין לא הונחה התשתית העובדתית הדרושה לצורך הכרה בפגיעת הגב והצוואר כפגיעה בדרך של מיקרוטראומה (בל (חי') 98/ 3935).

לצורך הכרה במיקרוטראומה הפסיקה דורשת תנועות זהות במהותן- דהיינו דומות האחת לרעותה, ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר ההשתכרות.

לענין מחלות גב הפסיקה מחמירה, משום שמחלות אלו הן מחלות קונסטיטיוציונליות וניווניות ומושפעות כאמור מגורמים רבים ושונים מחיי היום יום שאין להם קשר לעבודה.
ההלכה היא כי לא מכירים במחלת גב שהתפתחה באופן הדרגתי כתאונת עבודה על פי תורת המיקרוטראומה פרט למקרים של תנועות גב זהות ונשנות ועבודת סבלות הכרוכה במאמצים פיזיים המצריכה הרמות חוזרות ונשנות של משאות כבדים בתדירות גבוהה (עב"ל 440/97).

הסיבה לכך היא שכל מחלה ניוונית מושפעת מארועים זעירים יום יומיים, ואין כל סיבה הגיונית להניח שדוקא הארועים הזעירים שאירעו במסגרת העבודה תרמו למחלת הגב בעוד שהארועים הזעירים שאירעו מחוץ לשעות העבודה לא גרמו לה. סיבה נוספת היא שגם אנשים שמעולם לא עסקו בסבלות חשים בבעיות גב לא פחות מאנשים שעובדים בעבודת כפיים קשה.

במקרה אחר, דובר באישה שעבדה כספרית במשך 18 שנה במשך 6 ימים בשבוע שעות רבות ביום. במהלך עבודתה עבדה בחפיפת שיער, צביעתו, סלסול, תספורות, עיצוב תסרוקות ופן. לימים התגלתה בשתי ידיה תסמונת CTS והיא ביקשה להכיר בפגיעתה זו כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה. המוסד לביטוח לאומי דחה בתחילה את תביעתה משלא הוכחו ארועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתה שהובילה לפגיעה בכפות ידיה. כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי הגישה התובעת תביעה לבית הדין להכיר בפגיעתה כמיקרוטראומה ותביעתה זו התקבלה: בית הדין התרשם כי למרות שהתובעת מבצעת פעולות שונות במהלך עבודתה, הרי שכל הפעולות מבוצעות תוך שימוש באצבעות וגלגולן וסיבוב והפעלת כח על מפרק כף היד. מדובר בפעולות חוזרות ונשנות שמבוצעת על ידי הנפגעת בחלק ניכר משעות עבודתה, על כן פגיעתה הוכרה כפגיעה בעבודה בהתאם לתורת המיקרוטראומה. לכן מונה מומחה לקביעת הקשר הסיבתי בין התנועות החוזרות לבין הנזק (בל 06/ 1767).

גם פעולה של הרמת משאות כבדים הוכרה כמיקרוטראומה. התובע עבד בתע"ש כחרט ולצורך עבודתו הרים מדי פעם משאות כבדים של חומר הגלם עליו עבד כחרט. משקלם של המשאות שהרים נעו בין חצי ק"ג ל- 10 – 15 ק"ג ולעיתים 20 ק"ג, הרמתם נעשתה פעם בכמה שעות או פעם בשעה. נפסק כי התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא זהות במהותן ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. במקרה הנדון נקבע כי פעולות הרמת המשאות נמשכו פרק זמן מספיק לגרימת נזק מצטבר ולכן נקבע כי הונחה התשתית העובדתית לפגיעה מסוג מיקרוטראומה (ב"ל (ת"א) 98/ 1260).

בתביעות להכרה במיקרוטראומה יש להניח תחילה את התשתית העובדתית שעל בסיסה מבוקש לקבוע כי מדובר במיקרוטראומה.
משהונחה תשתית עובדתית לפגיעות זעירות יש לבקש מינוי מומחה שיקבע אם הפגיעות הזעירות זה מה שגרם לפגיעה ממנה סובל התובע.

בשלב העובדתי (הטרום רפואי) הנפגע עדיין אינו יכול להוכיח את אופיים של הנזקים הזעירים ואת הצטברותם. לכן דרך המלך היא שכאשר הנפגע מביא ראיות בדבר פגיעות זעירות בית הדין ממנה יועץ רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין הנזק.