מצא אותנו ב-‪Google+‬‏
אנורקסיה ומגבלות דרכי הטיפול האפשריות במסגרת החוק

אנורקסיה ומגבלות דרכי הטיפול האפשריות במסגרת החוק

מאמר זה יעסוק באנורקסיה ובקשיים לאכוף טיפול ואשפוז על חולות אנורקסיה המצויות בסכנת חיים ומסרבות לטיפול. המאמר יבחן את מגבלות החוק הקיים כיום ואת ההצעות לשינוי העומדות על הפרק כיום.

אנורקסיה היא הפרעת אכילה המתאפיינת בהפרעה בדימוי הגוף והרעבה עצמית. אנורקסיה מסוגלת לפגוע בתפקוד הנפשי, הגופני והחברתי ובמקרים חמורים לגרום למוות (5% מהמקרים). הגורמים למחלת האנורקסיה הם פסיכולוגים, ביולוגיים וגנטיים.

מאחר שהמחלה מעמידה את החולות בסכנת חיים לפעמים הטיפול בחולות אלו הוא במסגרת אשפוז במחלקה המיועדת להפרעות אכילה או במחלקה פסיכיאטרית.

מאחר שחלק מהמחלה הוא נפשי ונובע מהרצון של החולה לרזות ולהגיע למשקל גוף אופטימלי בעיניה, אזי הטיפול המקובל הוא בתמיכה ובטיפול התנהגותי, תוך מעקב אחר התפריט והרגלי החולה, הכל על מנת להפחית את האובססיה של החולה לרזות.

הקושי נובע באותם מקרים בו החולות האנורקטיות מסרבות להתאשפז. כידוע, טיפול רפואי אמור להינתן בהסכמת החולה וזו נקודת המוצא, אזי נוצר קושי משפטי כיצד מצד אחד לדאוג שהחולה תקבל הטיפול הרצוי ותצא מכלל סכנת חיים ומאידך- כיצד להיזהר שלא לפגוע בזכותה הבסיסית של החולה לחרות/ לחופש/ לקבלת טיפול תחת הסכמה בלבד.

ניתן לסכם ולומר כי טיפול רפואי יינתן רק תחת הסכמה אלא אם כן קיים חריג בחוק שמאפשר לתת טיפול שלא בהסכמת החולה.

חריג כזה מצוי למשל בחוק לטיפול בחולי נפש אשר מאפשר לפסיכיאטר מחוזי לכפות אשפוז כפוי על חולה בהתקיים מספר תנאים מצטברים הקבועים בסעיפים 6, 7, ו- 9 לחוק זה. אלא שחוק זה עושה אבחנה בין "מחלת נפש" לבין "הפרעה נפשית" ולא ניתן לכפות אשפוז כפוי אלא על מי שסובל מ"מחלת נפש".

ביחס לחולה האנורקטית, הגישה הרווחת בפסיקת בתי המשפט היא שאינה עונה על הגדרת "חולה נפש" ושאנורקסיה אינה עולה כדי "מחלת נפש", ולכן אשפוז כפוי אינו אופציה והחוק לטיפול בחולי הנפש אינו חל במקרים אלו.

אפילו אם הייתה לפסיכיאטר המחוזי סמכות לאשפז בכפיה חולה באנורקסיה עדיין סמכותו הייתה מוגבלת לאשפזה בבי"ח פסיכיאטרי או במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח כללי ולא במחלקה המתאימה יותר לחולות אלו- מחלקה להפרעות אכילה (שאינה מוגדרת כמחלקה פסיכיאטרית).

שנים ארוכות נלחמו משפחות של חולות אנורקסיה על מנת שבנותיהן תקבלנה הטיפול ההכרחי במצבן, חרף סירובן לטיפול. בקשות מסוג זה נדחו על ידי הפסיכיאטרים המחוזיים וגישת בתי המשפט אכן הייתה שלא ניתן להפעיל את מערכת האשפוז הכפוי במקרים אלו.

הפתרון הפרקטי שנמצא היה כי האשפוז יבוצע ללא הסכמת החולה וזאת מכוח חריג אחר המצוי בסעיף 15 לחוק זכויות החולה. חריג זה מאפשר לתת לחולה (לאו דווקא חולה פסיכיאטרי) טיפול רפואי ללא הסכמה במקרים של סכנה חמורה לבריאותו של החולה, במקרה כזה ועדת האתיקה תשמע את המטופל ותחליט אם התקיימו שלושת התנאים שבסעיף זה :

א. נמסר למטופל המידע הדרוש
ב. הטיפול צפוי לשפר את מצבו במידה ניכרת
ג. סביר כי לאחר מתן הטיפול המטופל ייתן את הסכמתו בדיעבד לטיפול.

כאמור, חוק זכויות החולה עוסק בכל חולה ולא רק בחולי נפש ולכן נהוג להשתמש בחוק זה כפתרון במקרים של חולות אנורקסיה סרבניות שלא ניתן להחיל עליהן את החוק לטיפול בחולי הנפש.

בתי המשפט נימקו התערבותם זו- אשר איפשרה בעקיפין כפיית אשפוז על החולה אנורקטית- בכך שהלוקה באנורקסיה לוקה בפגיעה בכושר השיפוט בנוגע לתפיסת גופה ואינה מודעת לחומרת מצבה הגופני והיא חיה באשליה שיש בכוחה בכל רגע להפסיק את ההרעבה העצמית ולכן מסרבת לאשפוז. בתי המשפט רואים בבחירתה של החולה אנורקטית שלא להתאשפז, כבחירה "שלא מדעת", שכן דווקא בנקודה זו שיפוטה לקוי (אפילו אם בעניינים אחרים היא צלולה לגמרי). מצבה זה הופך אותה לבלתי כשירה להחליט החלטות הנוגעות לטיפול במחלתה.

ואכן משפחות של חולות אנורקסיה היו פעם אחר פעם נדחות על ידי הפסיכיאטר המחוזי ומשם היו פונות אל ביהמ"ש לענייני משפחה, שם היה ממונה אפוטרופוס לגופה של החולה האנורקטית, והאפוטרופוס שמונה היה מקבל מביהמ"ש את הסמכות לתת- במקום החולה- את ההסכמה לאשפוז ולטיפול (באותם מקרים שועדת האתיקה אישרה).

התוצאה היתה כי בתי המשפט לא היו אלו שהורו על אשפוז כפוי של החולה האנורקטית אלא העבירו את הסמכות הזו לאפוטרופסים שהם מינו.

פתרון זה לא היה נקי מקשיים, זאת מאחר שאין בחוק זכויות החולה מנגנון אכיפה שמאפשר הבאה בפועל של החולה לאשפוז, גם במקרים שהצליחו להביא את החולה לאשפוז נוצר קושי נוסף מאחר ודלת מחלקת האשפוז פתוחה והחולה למעשה יכולה לצאת בכל רגע מהמחלקה ולהתחמק מטיפול.

גם מבחינה טיפולית מצב זה יצר קשיים מאחר שחולה אנורקטית שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה בניגוד לרצונה ספק גדול אם מצב זה יוכל להביא להתאוששותה. חלק משמעותי בהצלחת הטיפול ביחידות להפרעת אכילה מבוסס על שתוף הפעולה עם החולה בעוד שכפיית הטיפול במסגרות אלו הינה בעייתית.

יוצא שבמצב המצוי כיום אין כלים או מנגנון ממשיים שיכולים באמת לכפות "בהצלחה" את הטיפול והאשפוז על חולה אנורקטית סרבנית ולהביא לריפוייה.

מצב בעייתי זה הביא להגשת הצעת חוק על ידי חברת הכנסת רחל אדטו שמציעה להרחיב את סמכויות הפסיכיאטר המחוזי באופן שניתן יהיה לאשפז חולות אנורקטיות בכפיה ובאופן שניתן יהיה להכיר באנורקסיה כמחלת נפש. לחוק זה יש הסכמה די רחבה וכפי הנראה הוא יעבור וייתר את הצורך לנקוט במסלול של מינוי אפוטרופוס לגוף בעתיד.

מאמר זה נכתב ביולי 2012. יש להתעדכן בשינויי חקיקה ובהתפתחויות מאוחרות יותר.


לפירוט שירותי המשרד והסבר הנושא של תחום זה, לחצו: רשלנות רפואית

מגוון רב של מאמרים בנושא רשלנות רפואית

© כל הזכויות שמורות לעו"ד איילת סבג | דרך מנחם בגין 144, תל אביב 6492102 | טל'. 03-7515160 | פקס. 03-7510160 | דוא"ל: ayelet@sabaglaw.co.il
אפשרות לפגישות בחיפה (שדרת פל ים 7) בנצרת (פאולוס השישי 46) ובבאר שבע (מגדל הרכבת, בן צבי 10) בתיאום מראש **



לפניות או ייעוץ ראשוני ללא תשלום חייגו 03-7515160 , או השאירו פרטיכם: