מצא אותנו ב-‪Google+‬‏

 

הרצאה בנושא תביעות חולים פסיכיאטרים

  • סעיף 17 לחוק זכויות החולה  התשנ"ו- 1996, מחייב עריכת רשומה רפואית- לתעד את מהלך הטיפול הרפואי בכתובים וכן כל פרט שרלבנטי לטיפול כגון- עבר רפואי של החולה, אבחנה, הוראות טיפול.
  • הרישום צריך להיעשות בזמן אמת ככל שניתן. אם מדובר בטיפול חירום, לאחר תום הטיפול יש לערוך תרשומת.
  • כנגד החובה של הרופא לערוך תרשומת רפואית לכל חולה יש זכות לעיין/ להעתיק את הרשומה הרפואית המתייחסת לטפול בו. אין בית חולים או מרפאה יכולים, למעט מקרים חריגים בהם קיים חשש לבריאות החולה, לסרב לתת לחולה לעיין או להעתיק את הרשומה הרפואית.
  • להקפדה על עריכת רשומה רפואית יש חשיבות מכמה סיבות ברורות:

1. חשיבות רפואית בראש ובראשונה- רישום מלא יעיד על הטיפול שהחולה כבר קיבל, על הוראות שכבר בוצעו, ויאפשר המשכיות הטיפול על ידי הצוות במשמרת הבאה, ימנע תקלות ויאפשר אבחנות נכונות והחלטות טיפול נכונות.

2. חשיבות מינהלית- אם אירע מקרה חריג הרישום המלא יאפשר הפקת הלקחים המתבקשים בדיעבד בתוך ביה"ח.

3. חשיבות מינהלית נוספת- כשהטיפול שניתן אינו לשביעות רצון החולה והוא בוחר להגיש תביעת רשלנות רפואית כמובן שהרשומה הרפואית תהווה ראיה מרכזית וחשובה בבואו של ביהמ"ש לבחון אם הטיפול היה רשלני.

  • "לרישום חשיבות מיוחדת במקום שבו עלולים מקבלי ההחלטות להתחלף, כמו במוסד רפואי ...  בהיעדר רישום, עובר המידע מן המקום, או מן העולם, יחד עם מי שהזיכרון שלו" (השופט י' טירקל בת"א (ב"ש) 461/83 ברונר נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (4). חוק זכויות החולה מחייב לרשום בין היתר את פרטי החולה ופרטי הרופא המטפל. חשוב לחתום ולשים חותמת כדי שניתן יהיה לשחזר מי הרפואים המעורבים בעתיד.
  • העברת הנטל- ככלל, חסר ברישומים רפואיים מעביר אל הנתבע את נטל השכנוע בדבר העובדות השנויות במחלוקת אשר יכלו להתברר מתוך הרישום (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב פ"ד ל"ט (3) 253- "מקום שצריך לעשות רישום רפואי והרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתברר מתוך הרישום") (ראה גם ע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 725).

היקפו המדויק של הנטל המועבר, משתנה ממקרה למקרה: אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את 'מלוא מתחם הנטל'. ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו    (1) (539, 552-551).

  •  "הרישום הוא שימורו הפיזי של הזיכרון שבתודעתנו.... אי רישום דבר הצריך להחלטה מקים הנחה שהדבר נשכח בעת קבלתה, מעין 'חזקת שכחה'", במצב כזה יוטל על הרופאים " נטל כבד בבואם לסתור את ההנחה" (השופט י' טירקל בת"א (ב"ש) 461/83 ברונר נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (4).
  • גם אם נראה לפעמים כי הרישום אינו "מתבקש" מהבחינה הרפואית, הרי שהוא הכרחי מהבחינה המשפטית. קל מאוד לשכנע את בית המשפט ש"מה שלא נרשם- לא קיים".

לדוגמא- רופא שצריך היה להיוועץ ברופא נוסף מתחום אחר, אם הוא נועץ אך לא רשם זאת,  יהיה זה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להוכיח כי מילא את חובתו וקיים התייעצות.

דוגמא נוספת- רופא שהתברר בדיעבד שהאבחנה שלו היתה שגויה, אם בזמן אמת הוא רשם את האפשרויות השונות באבחנה מבדלת זה יהיה ראיה לטובתו שאכן שקל האבחנות הרלבנטיות ואז- גם אם טעה בסופו של דבר, יתכן מאוד שהתביעה כנגדו תידחה, שכן נקבע בפסיקה כי לא כל טעות היא בבחינת רשלנות.

 

להציג דוגמאות מתיקים בהם טיפל המשרד (הושמט).

 

היבטים הקשורים לחוק לטפול בחולי נפש

 

  • החוק לטפול בחולי נפש קובע את ההסדרים בדבר אשפוזם של חולי נפש והטיפול בהם (אשפוז כפוי, אשפוז שאינו כפוי,  טפול במסגרת מרפאתית באופן כפוי ובאופן שאינו כפוי).
  • החוק החדש משנת 1991, בהבדל מהחוק הקודם (חוק טיפול בחולי נפש משנת תשט"ו-1955 ), גדוש במערכות של תנאים ואיזונים, שנועדו להבטיח:

מצד אחד- את זכויות האדם חולה הנפש מפני אשפוז כפוי שרירותי תוך פגיעה מינימלית בזכויות היסוד שלהם כבני אדם (כבודו וחירותו כאדם).

ומן הצד השני- הצורך לטפל בחולה

ומן הצד השלישי- הצורך להבטיח את שלומו של הציבור מפני חולים בעלי דרגת סיכון גבוהה.

  • איזון זה עשוי להוביל, במקרים המתאימים, לפגיעה בחירותו של חולה הנפש- שהיא אחד מערכי היסוד החשובים ביותר. פגיעה כזו עלולה להתרחש גם אם האשפוז הכפוי בא לטפל בחולה הנפש ולהיטיב עמו. (דברי השופט ח. כהן בבג"צ 603/76 פד"י ל"א (2) 757 על חירותו של חולי הנפש:"הכלל הוא שאין כופין על אדם שייבדק בדיקה רפואית – נפשית או גופנית – בעל כורחו. חירות היא מחירויותיו היסודיות: ואין החוק גורע מן החירות הזאת אלא עפ"י עילות מגדרות יפה אשר לדעת המחוקק שקולות הן כנגדה").
  • חוק יסוד כב' האדם וחירותו מגן על זכות לכבוד האדם וחירותו. עם זאת זכויות אלו אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה.

דומה כי ההגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. "הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבי"ח אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי. ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך כלל" (דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק ברע"פ 2060/97 וילנציק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד מ"ב (1) 697, 705).

·       זכות הטיעון והשימוע שניתנת לחולה בחוק, טרם קבלת החלטת אשפוז, מחייבת התחשבות ברצון החולה אך אינה מחייבת בהכרח להסכים עימו. עם זאת כאמור חשוב לפעול במידתיות הראויה וברגישות הראויה.

 

החוק לטפול בחולי הנפש והאשפוז הכפוי

 

  • אשפוז כפוי הוא מן המצבים הבודדים המאפשרים שלילת חופש של אדם לא עקב מעשה שעשה/ שנחשד בו אלא על סמך מעשה עתידי שהוא עלול לעשות.
  • הנטייה כיום יותר מבעבר היא לטפל בחולים פסיכיאטרים בקהילה ולמנוע אשפוז, ככל שניתן.
  • ביהמ"ש העליון קבע כי אשפוז שלא בהסכמה ושלא כדין זה לא מחדל טכני בלבד! דרישות החוק לטפול בחולי נפש באות לודא שלא יעשה שימוש שרירותי או בלתי מוצדק בסמכות מרחיקת הלכת שהחוק מאפשר אותה- הסמכות להגביל או לשלול את חירותו הפיסית של הפרט. אין להתייחס לדרישות אלו כאל פורמליות ביורוקרטיות אלא יש לראות בהן ערובה לשמירה על זכותו הבסיסית של הפרט לחופש תנועתו. לפיכך יש להקפיד בהפעלת החוק בקלה כבחמורה. כדי לוודא שלא תישלל חירותו של אדם בקלות דעת או בשרירות לב או על דרך של שגרה מעוותת, קבע החוק גבולות ותנאים שמחייבים (ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מד"י פ"ד מ"א (3) 757)

 

אשפוז בהסכמה

 

  • על החולה לבטא את רצונו החופשי להתאשפז בחתימה על בקשת אשפוז (תקנה 7 (א) לתקנות לטפול בחולי נפש (השגחה ופיקוח בבתי חולים) תשל"ז – 1977).
  • נקבע בפסיקה כי "לא מספיקה הסכמה מכללא או אי התנגדות, אלא יש צורך באקט מפורש ומוצהר של חתימה על בקשה לאשפוז שממנו תעלה יוזמת החולה לאשפוז" (ע"א (י-ם) 311/92 אלכסנדר סביץ נ' מד"י- גם פס"ד שלנו).
  • אם החולה יצא לחופשה מהאשפוז וחזר מרצונו - האם די בכך כדי לבטא הסכמתו לאשפוז? לא!:

"על מנת שניתן יהיה להסיק שהמערער הסכים לאשפוז כאשר חזר מחופשותיו, צריך היה להעמיד בפניו את העובדות כהוויתן, ולהסביר לו שזכותו, אם הוא חפץ בכך, שלא יחזור לבית החולים מחופשתו. וחזרתו מהחופשה תתפרש כהסכמה לאשפוז" (פס"ד אלכסנדר סביץ).

 

דוגמאות מתיקים בהם טיפל המשרד- הושמט

 

בנוגע לזהירות הנדרשת בעת מתן המלצה לבדיקה כפויה:

 

על פי סעיף 6 לחוק לטפול בחולי נפש, כדי להורות על בדיקה כפויה נדרשים שלושה תנאים: מחלה, מסוכנות והתנגדות החולה לבדיקה מרצון.

 

החוק לטיפול בחולי נפש מסתפק ב"ראיות לכאורה" כי נתקיימו התנאים הללו.

 

חשוב מאוד לתעד בכתובים את כל התנאים הנדרשים:

 

מחלה- לא מספיק לתאר את הסימפטומים ולתאר את מצבו, צריך לכתוב אבחנה או אבחנה מבדלת.

 

מסוכנות- חשוב לתעד מנין אנו לומדים על מסוכנותו. אין די בתיאור קשה של בני המשפחה.

 

סירוב לבדיקה- חשוב לתעד אם הצעתם לו בדיקה מרצון אך הוא סירב. נוסח כללי שהוא "מסרב בעקביות" לבדיקה פסיכיאטרית פורש לאחרונה על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א כבלתי מספק ונקבע כי יש לבדוק עובדתית הדבר ולוודא אם אמנם מסרב.

 

מרגע שאתם מעבירים ההמלצה על בדיקה כפויה לפסיכיאטר המחוזי ההחלטה הסופית בידיו אך אין ספק שהמידע שאתם מביאים בפניו הוא מידע מכריע שמהווה בסיס להחלטתו ולכן הרופא הממליץ צריך להיזהר ולבדוק היטב המידע שהוא מביא בפני הפסיכיאטר.

 

בפסיקה נקבע כי גם הפסיכיאטר המחוזי צריך לוודא היטב כי "הראיות לכאורה"  המוצגות בפניו יהיו מספקות..

 

דוגמא מתיק שטיפלנו – הושמט

 

הסכמה מדעת- פגיעה באוטונומיה

  • הסכמה מדעת- חובה על הרופא לספק לחולה את מלוא המידע בנוגע לפרוצדורות רפואיות שעתידים לבצע לו (הסיכונים שבנתוח עצמו, סיכויי הניתוח, דרכי טיפול חלופיות, התוצאות המקוות וכיו"ב)  וזכותו של החולה להחליט על סמך אינפורמציה זו האם רצונו בביצוע הפרוצדורה ולקבל החלטה מושכלת (כיום זה מעוגן בחוק זכויות החולה).

 

  • אם לא ניתנה הסכמת החולה, זכאי  החולה לפיצוי בגין "פגיעה באוטונומיה על גופו" כראש נזק נפרד.

 

  • פגיעה באוטונומיה מזכה בפיצויים בגין פלישה לתוך מרחבו האישי של האדם, בגין חדירת המזיק לתחום האוטונומי של הניזוק  (דוקטרינה שהוכרה בשנת 99' והיא כמעט ייחודית לשיטת המשפט הישראלית).

 

  • פסיקת פיצוי בסוגיות הפגיעה באוטונומיה הוכרה לראשונה ב- 29.8.99,  בע"א 2782/98, עלי מיאסה דעקה –נ- בי"ח כרמל, פ"ד נג' (4) 526, - כב' השופט אור קבע כי אי קבלת הסכמתה של האישה לביצוע ביופסיה פגעה באוטונומיה שלה ובכך נגרם לה נזק (נפסק, 15,000 ₪).

 

אשפוז כפוי כפגיעה באוטונומיה

 

  • חשוב לדעת- גם אם הטיפול הכפוי היה מוצדק, ויותר מכך- גם אם הטיפול הצליח ומצב החולה הוטב,  עדיין האשפוז הכפוי  כפוף לבקורת שפוטית ואם ימצא כי נפל פגם באשפוז הכפוי, עשויה לקום לחולה הזכות לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

 

  • בעבר, לא היה קיים מושג כזה בדיני הנזיקין- פגיעה באוטונומיה, ובמקרים של אשפוז כפוי  לא חוקי רק אם לחולה נגרם נזק , רק אז היתה עילת תביעה.  

 

ולכן היה קל יותר להתמודד עם תביעות מסוג זה.

 

הנתבעים טענו להגנה מפני עוולה של "כליאת שוא" הגנה מכח סעיף 27 (3) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח- 1968 שלפיו יש  הגנה לנתבע מפני עוולת כליאת שוא אם :

1.התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו,

2 שלילת חירותו היתה, או נראה שהיתה, נחוצה באופן סביר להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים

3. ובוצעה בתום לב ובלי זדון".

 

ואכן מספר תביעות מסוג זה נדחו – גם כאשר ביהמ"ש מצא כי האשפוז אינו חוקי- בזכות הגנה זו.

 

במקרה אחד ביהמ"ש המחוזי חייב את הפסיכיאטר המחוזי שיוצג על ידינו בפיצויים שכן קבע כי הוראת האשפוז ניתנה שלא כדין בהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי לבדוק את החולה.

 

ביהמ"ש העליון הפך את פסק הדין לאחר ששוכנע כי ישנה הגנה כיוון שהאשפוז היה נחוץ באורח סביר ונעשה בתו"ל וללא זדון ולכן נקבע כי הוראת האשפוז הוצאה שלא ברשלנות (ע"א 219/79 ד"ר ירמלוביץ נ' משה חובב פ"ד ל"ה (3) 766). 

 

 כך גם בע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מד"י פ"ד מ"א (3) 757 – פס"ד משנת 87'- ביהמ"ש השתכנע כי המערערת היתה באופן אובייקטיבי חולה בנפשה והמשך אשפוזה נעשה בסבירות, בתום-לב וללא זדון ובמטרה למנוע נזק לה או לאחרים...".

 

  • כיום אם נפל פגם באשפוז הכפוי זכאי החולה לפיצוי בגינו אף אם היה מוצדק רפואית ואף אם היטיב את מצבו.

 

דוגמא מתיק שטיפלנו - הושמט

 

בפס"ד מיום 10.6.08 ביהמ"ש הכיר בפגמים שנפלו- באשפוז התובע ללא שנדון הערר שהגיש וקבע כי האשפוז בששת ימי האשפוז הראשונים אינו חוקי .

 

מנגד- ביהמ"ש דחה למעשה את  טענת התובע כי הפגמים בתחילתו של האשפוז הופכים את האשפוז כולו- 50 יום- לאשפוז בלתי חוקי, יוצא שחיוב המדינה יסתכם בפיצוי בגין ששה ימי אשפוז בלתי חוקי בלבד (ולא 50 ימי אשפוז בלתי חוקי כטענת התביעה).

 

ביהמ"ש קבע בין היתר כי:

 

1. הנתבעים לא מצאו לנכון להבהיר לתובע את חשיבות ההתייצבות בפני הועדה הפסיכיאטרית ולא טרחו להסביר לו את זכויותיו לרבות זכותו להיות מיוצג בועדה הפסיכיאטרית והתוצאה היא שהתובע לא ידע או לא הבין את חשיבות התייצבותו לדיון בערר.

 

2. היה על הנתבעים לעכב ביצוע הוראת האשפוז עד לדיון בערר, דבר שלא בוצע.

 

3. ביהמ"ש הדגיש בפסק דינו כי איננו קובע אם האשפוז היה מוצדק מבחינה רפואית או לא מוצדק אלא ביהמ"ש הכריע רק בשאלה אם האשפוז היה חוקי או לא. זה שתי שאלות נפרדות כאמור.

 

על יסוד הכרעה זו יהא התובע זכאי לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בגין אותם 6 ימי אשפוז שלא כדין.

 

 

בעת מתן הסבר/ קבלת הסכמת החולה:

 

1. אסור להחתים על טופס הסכמה ללא מתן הסבר

 

2.  אסור שהחתימה תהיה כחלק משגרה. חשוב לודא שאכן מבין והסכמתו אמיתית.

 

(בפסיקה נקבע כי  כתב ההסכמה כשלעצמו אין בו כדי להכריע את הכף שמא הוחתם החולה על דרך השגרה. אם לא הוסברו לחולה, לפני מתן הסכמתו לביצוע בדיקה מסוימת, הסיכונים הכרוכים בה - כי אז ההסכמה תהיה חסרת נפקות, (ע"א 560/84 נחמן נ' קופ"ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל פ"ד מ' (2) 387 ב' 388 ז' וראה גם ע.א. 3585/98 פלונית נגד קופת חולים כללית בפני כבוד השופטים י. גולדברג, ד. בר אופיר וא. חיות). וכך גם ב בפס"ד מ- 10.10.07 ת"א שלום חי' 8353/04 אילנה שוורץ נ' ד"ר אולמן – השופטת חנה לפין קובעת כי "הסכמתה של התובעת בחתימתה על טופסי ההסכמה איננה הסכמה מדעת במובנה האמיתי של המילה. יש צורך שההסכמה תהיה מושכלת, כאשר ניתנת למטופל אפשרות לבחון את החלופות השונות של הטיפול המוצע לו, לאחר שכל הסיכונים וגם הנדירים ביותר מובאים בפניו").

 

3. על ההסבר לעמוד בקנה אחד עם יכולתו האינטלקטואלית והרגשית של המטופל.

 

4.  על ההסבר להינתן בשפה המובנת לחולה.

 

(ב-ת.א. (י-ם 05/ 2564/05 מהא דלאשה נ' מדינת ישראל  (שלום; א' דראל; 08.01.2007)- בני זוג שהגיעו לביה"ח בסוף ההריון מספר פעמים ושולחו לביתם- כשחזרו- נמצא שהעובר מת. נקבע כי על ההסבר לעמוד בקנה אחד עם יכולתו האינטלקטואלית והרגשית של המטופל, ובשפה המובנת לו. היות שהמטופל היה דובר ערבית וההסבר שקיבל היה בעברית חויבו הנתבעים. נקבע כי "לא היה נכון בנסיבותיו של מקרה זה להסתפק בהסבר בעברית והיה על ביה'ח לדאוג לכך שאיש צוות דובר ערבית ימסור את ההסבר, כפי שביה'ח נוהג לעשות במקרים אחרים. יתר על כן, היה על ביה'ח וצוותו לוודא שההסבר הניתן מובן, וזאת לא נעשה. התנהלות ביה'ח מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו"

 

5. רצוי מעבר לטופס הסטנדרטי להוסיף אפילו בכתב יד או לחלופין בטופס מובנה יעודי לנתוח/ לטפול הספציפי, לכתוב את מה שהוסבר, את הסיכונים הספציפיים לטפול הנדון- זה יכול לעזור בניהול תביעה עתידי.

 

במקרה של הבדלי גרסאות בין החולה לרופא בנוגע להסבר שניתן:

 

אם ההסבר שניתן לא תועד, עשויה להתעורר מחלוקת עובדתית : החולה יטען כי הוא זוכר שלא הוסבר לו הסיכון הספציפי שהתממש לדוגמא,  ומנגד יעמוד הרופא שלא יהיה לו זכרון ספציפי.

 

במקרה כזה צפוי ביהמ"ש להעדיף גרסת החולה.

 

אפילו אם יבוא הרופא ויגיד "אין לי זכרון ספציפי אך אני נוהג במצבים כאלו להסביר ש..." אין בטחון שטיעון זה יסייע לרופא.

 

(בת.א. 7250/05 (מחוזי ירושלים) שרה רייניץ נ' מכבי -1.5.08 – התעקשה הרופאה המטפלת כי הפנתה האישה ההרה לבדיקה הספציפית שנדונה שם, כי כך היא נוהגת לעשות בכל המקרים . ביהמ"ש דחה טענתה וקבע:, "עצם השִגרה שבדבר, מקטינה את הסיכוי לשִכחה, אך אין בה כדי לאַיין את האפשרות שכך אֵרע. בבני אנוש עסקינן. גם בעצם מומחיותהּ של ד"ר גייפמן בנושא Rh, ובעובדה שפרסמה מאמרים מקצועיים בנושא, אין כדי לחסן אותה מפני טעות או שִכחה").

 

השגחה על חולים

 

סוג נוסף של תביעות שמוגשות כנגד פסיכיאטרים הן בטענה של חוסר השגחה מספקת: אושפזתי, הייתי בחזקתכם ובכל זאת קרה לי ארוע  שלא צריך היה לקרות- אונס, נסיון אובדני/ התאבדות "מוצלחת" וכד'.

 

דוגמא מתיק שטיפלנו- הושמט

 

טיפים חשובים:

 

הקפדה על נוהלים קיימים!

 

לקבוע נוהלים יפים זה לא מספיק- צריך לקיימם.

 

מי שקובע נוהל- יתפס כמחוייב לו אפילו אם נוהג זה אינו נוהג בבתי חולים אחרים, די שזה נוהג במחלקה המעורבת כדי להוות אמת מידה להתנהגות הראויה.

 

 

האם ניתן למנוע כל ארוע שתרחש בין כותלי ביה"ח

 

בהחלט לא

 

מובן כי "השגחה אין פירושה יכולת למנוע כל אפשרות תקרית, ותקריות מקריות ומתפרצות  תיתכנה ואינן בגדר רשלנות, כל עוד קוימה השגחה" (כך נקבע בת.א. 1327/84 (מחוזי ת"א) עזבון המנוחה שולמית עיני ואח' -נ- משרד הבריאות). בפס"ד זה נדחתה תביעת עזבונה של מאושפזת במוסד פסיכיאטרי שהותקפה על ידי מאושפז אחר.

 

ואולם כדי לצמצם הארועים החריגים הללו חשוב להקפיד:

 

-          על נוהלים קיימים,

-          להיות ערניים ל"איתותים" שעשויים להעיד על הבאות

 

 

סיכום

הקפדה על נוהלים, על רשומה רפואית נאותה, על קבלת הסכמה מדעת של החולה לטפול, ועל שמירה על כבודו וחירותו ופגיעה מינימלית ככל שניתן בזכויותיו- כל אלו יטיבו כמובן:

 

  1. ראשים עם החולה
  2. שנית עם הצוות, עם ביהמ"ש, עם מעמדו ושמו הטוב.
  3. שלישית עם המבטחת שנושאת בנזקים כלכליים אדירים שהינם תוצאה של טיפול רשלני שלעיתים ניתן היה למונעו בזהירות ראויה.

 

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד איילת סבג | דרך מנחם בגין 144, תל אביב 6492102 | טל'. 03-7515160 | פקס. 03-7510160 | דוא"ל: ayelet@sabaglaw.co.il
אפשרות לפגישות בחיפה (שדרת פל ים 7) בנצרת (פאולוס השישי 46) ובבאר שבע (מגדל הרכבת, בן צבי 10) בתיאום מראש **



לפניות או ייעוץ ראשוני ללא תשלום חייגו 03-7515160 , או השאירו פרטיכם: